מידע למטפלים

תמונת מצב

מקובל להתייחס לתחום יחסי עזרה (Helping Professions ) על-פי סולם בעל שלושה שלבים:
לא מקצועי, פרה-מקצועי ומקצועי. הייעוץ במדינת ישראל מצוי במצב מעורפל הקורא לתיקון. מבחינת דרישות ההכשרה וההשכלה הייעוץ עונה על הקריטריונים של השלב המקצועי, אך מבחינת חופש העיסוק, היוקרה, הדימוי העצמי-המקצועי וההיבט הכלכלי הוא נתפס כפרה-מקצועי. לצערנו, העמדות השגויות כלפי התחום דומיננטיות ושולטות בישראל.

פנייה להצטרפות לאגודה

הפנייה הזו היא בעלת שני קולות, האחד פונה למעגל העצמי-מקצועי של היועץ:
לשנות עמדות שגויות בהתייחסות לייעוץ.
לאפשר ליועץ לממש את המוטיבציה הראשונית שהנחתה אותו בבחירת המקצוע.
לפעול שההכשרה והשכלה שרכש יבואו לידי ביטוי בעשייה היום-יומית וכך גם להרחיבה.
לשחרר את הייעוץ מהקשר הבלעדי לממסד החינוכי.
הקול השני נובע מתוך אמונה שהחברה והתרבות בישראל זקוקים דווקא עכשיו לגישה טיפולית המבטאת תפישה הומניסטית-אקזיסטנציאליסטית רחבה והתייחסויות בין-אישיות בונות. כלומר, לענות על הצורך בקיום פסיכותרפיה המאופיינת בדיאלוג בין הצדדים, המכוונת לשחרר את האדם מתבניות עולם מצומצמות ורדוקטיביות ולאפשר לו הסתכלות מרחבית בונה, מרכיבים שיעזרו לו להתמודד הן עם העצמי והן עם האחר.

בעולם המערבי הטכנולוגיה המואצת מעוררת תמיהה ופליאה ומשתלבת בשגרת הימים. תודעתו של האדם נוטה להיות שבויה בטכניקות ובשיטות שהן יצירות כפיו והדבר נותן אותותיו גם בתחום הפסיכותרפיה. התבונה האנושית יוצרת שיטות למיניהן ובמקרים רבים ניתן השרביט ל"שיטה" והכתר נשמט מה"אדם". מתעורר צורך בפסיכותרפיה המחזירה את המרכזיות לאדם, המצוי במאה הנוכחית, בסיכוי של העצמה ובסיכון של העלמות.

כיום קיימות תוכניות הכשרה בפסיכותרפיה הומניסטית במכללה האקדמית רמת גן ובמכללת אשדוד

קריטריונים להסמכת יועץ- טיפולי (פסיכותרפיסט-הומניסטי)

תואר שני או שלישי ממוסד המאושר ע"י המל"ג באחד התחומים הבאים: ייעוץ, עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה, טיפול משפחתי, טיפול באומנות, ביבליותרפיה ופסיכודרמה.
על הקורסים הבאים להיכלל בקוריקולום: תיאוריות אישיות, פסיכופתולוגיה ודיאגנוסטיקה, פסיכולוגיה התפתחותית ועבודת שדה בתחום הטיפול / היייעוץ המלווה בהדרכה (פרקטיקום)
100 שעות עבודה בהתערבות טיפולית.
100 שעות הדרכה בפסיכותרפיה (מתוכם לפחות 50 שעות הדרכה ע"י מדריך מוסמך של האגודה).

מכתבי המלצה וראיון אישי.

האגודה מעניקה הסמכה ב"ייעוץ טיפולי" Therapy counseling

על בסיס קריטריונים ברורים של הכשרה והשכלה, נעשה כל מאמץ לשמור על רמה אישית ומקצועית גבוהה שתתרום לרווחת הפונים, ועדת ההסמכה יכולה לאשר/ לא לאשר את הסמכת היועץ על פי שיקול דעתה, לדרוש מסמכים נוספים ולהתנות את ההסמכה בתוספת של שעות עבודה או הדרכה. ההסמכה שמוענקת על ידי האגודה הינה הסמכה וולונטרית והיא מהווה הכרה מקצועית בעמידת החבר המוסמך בקריטריונים שקבעה האגודה, אין בהסמכה כוונה להתיר לחבריה לעסוק בכל עיסוק אחר מלבד ייעוץ טיפולי, אלא אם הוסמכו לכך לפי חוק. אין הכוונה לפגוע בסמכותם או עבודתם של יועצים או מטפלים שאינם חברים באגודה אך הוסמכו לפי חוק.

מידע תיאורטי על ייעוץ טיפולי:

מבוא — ייעוץ ופסיכותרפיה
תפנית לקראת האדם ואמונה בכוחו היוצר ─ ניצני הייעוץ;
הומניזם ואקזיסטנציאליזם (הכוח השלישי) ─ בית הגידול של הייעוץ;
הפסיכותרפיה הרוג'ריאנית ─ הליבה של הייעוץ;
תיאורית האישיות של הייעוץ;
המפגש שבין הייעוץ והפסיכופתולוגיה;
הייעוץ והמגמות החדשות בפסיכותרפיה.
ייעוץ כפרקטיקה הומניסטית — מפגש רב-תחומי.

1. מבוא — ייעוץ ופסיכותרפיה

מהו ההבדל בין ייעוץ לפסיכותרפיה? הדיון בשאלה הזאת עלה לאחרונה בקרב חוקרים מרכזיים בתחום התרפיה. ווינדי דריידן (Windy Dryden) וג'יל מייטון (Jill Mytton), דמויות מרכזיות בתחום הכשרת יועצים בבריטניה, בספרם שפורסם על סף המאה ה-21 (1999), פותחים את הדיון בשאלה הזאת במוטו מספר של לואיס קרול (Lewis Caroll ):

"כשאני משתמש במילה", אמר המפטי דמפטי בנימה של בוז ניכר, "מובנה הוא בדיוק המובן שבו אני בוחר בשבילה – לא פחות ולא יותר"."השאלה היא", אמרה אליס, "אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך רבים ושונים"."השאלה היא", אמר המפטי דמפטי, "מי יהיה האדון – זה הכל" (מבעד למראה ומה שאליס מצאה שם ;Through the Looking Glass).

דריידן ומייטון, שבחנו מספר רב של הגדרות וכך גם בדקו את העשייה בחיי היום-יום, הגיעו למסקנה כי שני המונחים הם סינונימיים"The definitions make psychotherapy sound synonymous with counseling").) ורואים את ההתייחסות השונה למונחים כפרי של התפתחות היסטורית ומאבקי כוח פוליטיים-אקדמיים שאינם ענייניים. המסקנה הזאת היא ברוח ה-British Association for Counseling ; BACP יחד עם זאת, הם מציינים שהפסיכותרפיה נתפשת בצבור כיוקרתית יותר ולכן משתמשים בה לצורכי מכירת השרות.

ג'והן רואן (John Rowan), ממייסדי ה-BACP ; British Association for Counselling and Psychotherapy , מהדמויות המרכזיות בתחום הטיפול וההכשרה של מטפלים בבריטניה, מתדיין באופן ברור עם נושא האבחנה בין שני התחומים הללו. בספר שיצא לאור מאוחר יותר, באמצע העשור הראשון של המאה ה-21 (2005), הוא טוען כי עצם השאלה "מה הם ההבדלים בין ייעוץ לפסיכותרפיה?" מטעה, כי ביסודה מונחת ההנחה כי אכן קיימים הבדלים. לדעתו, השאלה הנכונה היא "האם בכלל קיימים הבדלים בין ייעוץ לפסיכותרפיה?". לאחר סקירה מעמיקה וגם לאחר תצפיות מרובות בעבודה היום-יומית של העוסקים בפסיכותרפיה ובייעוץ, מגיע רואן למסקנה שאין הבדל בעשייה, שאם לוקחים תמצית-מהות (Extract) של מפגש ייעוצי טיפוסי ושל מפגש פסיכותרפי טיפוסי יהיה קשה להבחין ביניהם. הוא מציין כקודמיו שלמרות שאין כל הבדל בעשייה, קיים הבדל בעמדות של הרחוב ואפילו של אנשי המקצוע, מה שהוא מכנה ה"עיניים של העולם", כשהפסיכותרפיה זוכה ליוקרת יתר. רואן רואה ב"עיניים של העולם" תולדה של דעות קדומות שהשתרשו בעקבות התפתחות היסטורית, מדיניות של ממשל ובעיקר תוצאה של אופן מתן רישיונות ודרך האצלת סמכויות (Accreditation). רואן אינו מזלזל ב"עיניים של העולם", למרות הבסיס הלא ענייני עליו הן מתבססות, הדברים משפיעים על הציפיות והתחושות של הפונים ועל התייחסות של הממסדים. דבר זה גם משליך על העשייה עצמה אבל רואן מאמין שבמתן רישוי נאות ליועצים העמדות הבלתי ענייניות ישחקו עם הזמן. בספרו הוא מביא דברים מפי רוג'רס שנאמרו כבר בשנת 1942: "קיימת נטייה להשתמש במונח ייעוץ לתיאור ראיונות פחות רשמיים ושטחיים, ואילו לשמור את המונח פסיכותרפיה כדי לתאר מפגשים אינטנסיביים וארוכים יותר, העוסקים ברמות העמוקות של האישיות. יתכן שיש הגיון מה בהבחנה הזאת אבל ברור ובולט לעין שלא ניתן להבדיל בין ייעוץ אינטנסיבי ומוצלח לבין פסיכותרפיה אינטנסיבית ומוצלחת". יש לזכור כי רוג'רס עצמו כשבחר במונח "ייעוץ" במקום "פסיכותרפיה", לא עשה זאת בכדי להבדיל את ה"ייעוץ" מה"פסיכותרפיה" אלא בכדי לשחרר את הפסיכותרפיה מהמודל הרפואי שהייתה משועבדת לו.

העובדה שלמעשה אין הבדל ענייני בין שני התחומים בא לידי ביטוי בספרי לימוד רילוונטים, למשל בספר שהתפרסם בשנת 2007 בארצות הברית בנושא טיפול בילדים ובמתבגרים ( Counseling and Psychotherapy with Children and Adolescents). הספר ערוך בידי ה. תומפסון פראוט (H.Thompson Prout) ודוגלאס בראון (Douglas T. Brown) וכולל פרקים של טובי המומחים בנושא. בכל הפרקים המונחים ייעוץ ופסיכותרפיה מופיעים צמודים ללא כל הבחנה ביניהם.

2. תפנית לקראת האדם ואמונה בכוחו היוצר — ניצני הייעוץ

ניצניו של הייעוץ נעוצים בתחילתה של המאה העשרים בארצות הברית. ניתן לייחס את הדבר לתפנית מחשבתית שהתפתחה והתבססה, מאוחר יותר, לזרם ההומניסטי. עיקרה של התפנית הזו הוא הכרה בכוחו הבונה של האדם והעמדתו במרכז. כאן בא לידי ביטוי ניסיון לשחרר את הפסיכותרפיה מהקשר האמיץ לפסיכופתולוגיה (אנשים חולים) וכך גם מהזיקה לתפישה האורגניזמית (מחקר בעלי חיים). השם שניתן לתפישה החדשה היה "הכוון" (Guidance) שגם הוא מבטא את הרצון לשחרר את הגישה החדשה מפתולוגיה ולקרבה יותר לחיי יום-יום.

קליפורד בירס (Clifford Beers) בתחום הפסיכיאטריה, פרנק פרסון (Frank Parson) בתחום הבחירה המקצועית, ג'סי דוויס (Jesse Davis) בתחום החינוך וחנה אברהם סטון (Hana Abraham Stone) בתחום הטיפול המשפחתי, היו מחלוצי תפנית זו.

קליפורד בירס היה סטודנט מבריק באוניברסיטת ייל שסבל מדיכאון ואושפז כמה פעמים במוסד לחולי נפש. מתוך ההתנסות שלו הוא נוכח לדעת עד כמה חיוני לשחרר את הפסיכיאטריה מאחיזתה החזקה ברפואה ומההיצמדות למחלה. בשנת 1905 פרסם ספר בנושא זה (Mind that finds itself). פרנק פרסון הוא זה שכינה את הכיוון החדש "הכוון" (Guidance). הוא האמין שבהכוונה מקצועית יש קודם כל להתייחס לאדם ולבחירתו האישית. פרסון טען שהמוביליות החברתית וההתפתחות הטכנולוגית המואצת מאפשרות עולם הזדמנויות מקצועי רחב. כך שיש אפשרות להתאים בין העולם הפנימי של האדם וההזדמנויות המוצעות בחברה המודרנית. יחד עם זאת הוא מדגיש שהמשימה אינה קלה, וכדי להביא לבחירה והתאמה שבין האדם והמקצוע נדרש ידע רב, השכלה בין-תחומית רחבה, גמישות ויצירתיות. בשנת 1909 הוא פרסם ספר על בחירה מקצועית (Choosing Vocation). ג'סי דוויס האמין כי ה"הכוון" מייצג גישה המתמקדת באדם ומכוונת לגילוי כוחו וחיזוק רוחו ומן הראוי שתשתלב בעשייה החינוכית. הוא היה זה שהשפיע על הכנסת ה"הכוון" לבתי-הספר. חנה אברהם סטון הביאה את ה"הכוון" לתחום הטיפול המשפחתי (שהחל להתפתח בעשורים הראשונים של המאה העשרים). הטיפול המשפחתי בשלבי התפתחותו הראשונים חיפש גם הוא דרך להשתחרר מתחום הפסיכיאטריה ומההתמקדות בשיטות הפסיכואנליטיות.

מלחמות העולם והשפל הכלכלי בארצות הברית בשנות השלושים הביאו לזעזועים חברתיים שעוררו צרכים שונים שדרשו הענות מהירה ויעילה בשיבוץ אנשים (בגיוס לצבא, במציאת מקומות עבודה למשתחררים וכך גם למבוטלים וכו'). ה"הכוון" נענה למשימות הללו וההיענות הזו דרשה פיתוח כלים מהירים למטרות שיבוץ וכך התפתחה כל "תעשיית המבחנים". ההיענות המהירה לצרכי השעה הביאה לנסיגה מהראיה הראשונית של העמדת האדם במרכז ומההתמקדות בכוחו היוצר. קרל רוג'רס Carl )(Rogers היה זה שהחזיר את ה"הכוון" למקורותיו הראשונים ─ ל"פסיכותרפיה המרוכזת באדם". יש הרואים כאן מהפכה ויש המדגישים דווקא את היכולת של רוג'רס להחזיר את התחום למקור מחצבתו ─ התמקדות באדם תוך הדגשת כוחו היוצר ועולמו החוויתי.

3. אקזיסטנציאליזם והומניזם (הכוח השלישי) — בית-הגידול של הייעוץ

האקזיסטנציאליזם

האקזיסטנציאליזם מהוה זרם פילוסופי שתחילתו במחצית השנייה של המאה ה-19. זרם זה הינו בעל היבטים שונים שהמשותף ביניהם היא התפישה הפנומנולוגית, כלומר אין קיום לזמן ומרחב אחד אלא קיימים זמנים ומרחבים כמספר האנשים החווים אותם. תפישה זו מעניקה עליונות לסובייקט בהעמדתה אותו מעל האובייקטיביות. העיקר כאן האדם המתקיים כיצור פרטי ושליט על חייו. אצל סורן קירקגור (Sören Kierkegaard) הנחשב לאבי הזרם, באה לידי ביטוי קיצוני שלילת הלגיטימיות של שיטתיות ורציונאליות (לוגיקה) המהוות את אבני הפינה של האובייקטיביות. השיטתיות והרציונאליות נתפשות אצלו כמלאכותיות, אשלייתיות ומתעלמות מאופיים המהותי של הדברים; כי מעל הכול עומדת פנימיותו של האדם המתנסה והמרגיש. ההרגשה הפנימית של האדם היא המשמעותית ביותר בשבילו, הרבה יותר מכל מערכת כפויה ומוכחת. התהוותה של המציאות אינה ניתנת למחשבה אלא רק להתנסות. האובייקטיביות (הרציונאליות והלוגיקה) מדגישה את ה-מה בעוד שהסובייקטיבי חי את ה-איך, לא באופן האמירה אלא באופן ההתייחסות לנאמר — הפירוש. באובייקטיבי שליטה התבונה ובסובייקטיבי החוויה. החוויה אינה רציונאלית, אינה לוגית ואינה נכנעת לשיטתיות.

קיים סיכון רב במאמץ הזה להעלות את הסובייקט מעל האובייקטיביות ואת החוויה מעל התבונה והרציונאליות. הסיכון עלול לגרום ל"משבר ערכי", שלילת ערכים (ניהיליזם), דברים המאיימים מאד על כל תרבות. אבל כשמעיזים להשתחרר מסימני הקריאה כפי שמחייבת האובייקטיביות, אפשר לראות באקזיסטנציאליזם תפישה המעודדת את היכולת להתמודד עם תופעות החיים והרוח המעוררות מבוכה וספיקות. זו תפישה המייחסת חשיבות וערך לפתיחות, להבדיל מסגירות ורדוקטיביות והמעניקה לגיטימיות לסימני שאלה. דברים אלה מעודדים התלבטות וחיפוש מתמיד. הפתרון בתפישה האקזיסטנציאלית, הוא בהצגת שאלה חדשה המחליפה את השאלה הקודמת. מכאן האמת של האקזיסטנציאליסט אינה במתן תשובה או פתרון, אלא בניסוח מחדש של השאלה. אין לראות כאן שלילת האמת אלא שלילת הוודאות של האמת. האקסיסטנציאליסט אינו דוחה את האמת, אלא מגדיר אותה מכיוון שונה, מתמיר אותה באותנטיות.

אותנטיות, מושג בעל חשיבות רבה בפילוסופיה האקזיסטנציאלית, הינו בעל משמעויות רבות ושונות. כל משמעות מביאה בצידה את תהפוכותיה. (אין פלא בכך כי התפישה האקזיסטנציאלית מעצם מהותה אינה יכולה ואינה מסוגלת להיכנע להגדרה ולסגירות שכל הגדרה מחייבת). אצל קירגור עצמו מופיע המושג במשמעויות שונות ולדעתו יש לאדם אפשרויות מגוונות לאותנטיות ואולי אפילו לכל אדם צורות וסוגים שונים של אותנטיות. נתרכז כאן בשתי משמעויות מתוך הרב-גוניות: אחת המתייחסת לכוליות, לשלמות ולאין סופיות אליה חותר האדם, והשנייה המתייחסת לעולמו האישי של האדם הפרטי. במשמעות של השלמות והאין-סופיות — אותנטיות הינה פתיחות לאין סוף האפשרויות הגלומות בכל יש קיים והבטחה לאין-סופיות אליה שואף האדם. במשמעות של עולמו האישי של האדם — אותנטיות היא אמת פרטית ובלתי מודעת. זו התייחסות האדם כלפי עצמו. זו חוויה השייכת רק לו עצמו וקשה להעבירה לאחר.

האמת המדעית תלויה בגילוי ואילו האותנטית תלויה בעיצוב מתמיד. האמת האותנטית רחבה, גמישה, מסוגלת לשאת מתח וקונפליקט ולהכיל אי-ודאות. למרות מאפייניה אלה היא חלשה, טרגית ומוליכה לייאוש. כי האדם אמנם בעל כוח בחירה לברוא את מציאותו, אבל כוח זה הופך לו לרועץ מאחר ואקט הבחירה פוגע באין סוף האפשרויות העומדות בפניו בשלמות הנכספת. האדם נידון להכיר בחוסר האונים שלו ולקבל את מגבלותיו.

ההומניזם

הפילוסופיה האקזיסטנציאלית האירופית פגשה את הפסיכולוגיה האמריקאית במחצית הראשונה של המאה שעברה. הראייה האקזיסטנציאלית לא מצאה שפה משותפת עם שני הכיוונים הדומיננטיים ששלטו בפסיכולוגיה האמריקנית בתקופה זו. הפסיכואנליזה שהובאה מאירופה והתייחסה לאדם על-פי מטאפורה של מיכון אנרגטי והביהביוריזם שהתעצב בארצות הברית וניסה להבין את האדם על-פי מטאפורה אורגניזמית רדוקטיבית. לעומת זאת, הראייה האקזיסטנציאלית מצאה הד באסכולה חדשה, אסכולה חברתית, שהתחילה להתגבש בשוליה של הפסיכולוגיה האמריקאית. דובריה של אסכולה אידיאולוגית חדשה זו היו גורדון אלפורט (Gordon Allport) , ג'ורג קלי (George Kelly), אברהם מסלאו (Abraham Maslow) , רולו מיי(Rollo May) וקרל רוג'רס .(Carl Rogers) גם אסכולה חדשה זו לא הייתה שלמה עם הזרמים הדומיננטיים, הפסיכואנליזה והביהביוריזם, והדגישה, בדומה לאקזיסטנציאליזם, את מרכזיותו של האדם החווה ואת איכויותיו האנושיות. המפגש בין האידיאולוגיה האמריקאית הזו והאקזיסטנציאליזם הוליד זרם אידיאולוגי חדש שזכה לשם הומניזם. הזרם הזה התבסס בתחום הפסיכולוגיה עם הזמן וזכה לכינוי "הכוח השלישי בפסיכולוגיה" (The Third Force, כשהפסיכואנליזה היא הראשונה והביהביוריזם והמשכיו הוא השני). הזרם ההומניסטי ספג והפנים את הרקע הפילוסופי הרחב ואת התכנים העשירים של האקזיסטנציאליזם. לעומת זאת, ההומניזם לא יכול היה לקבל את הייאוש והפסימיות המלווים את חווית הקיום ואת חוסר האונים הנגזר על האדם בהיותו אדם, הנחות שהיו מושרשות עמוק באקזיסטנציאליזם האירופי. ההומניזם לא יכול היה לוותר על האופטימיות. מראשיתו חתר ההומניזם להדגיש גם את כוחו של האדם בצד הדגשת מרכזיותו. נעשתה כאן טרנספורמציה כדי לקרב את האקזיסטנציאליזם הקודר להומניזם האופטימי [חשיבה דומה מאפיינת גם את ז'אן-פול סארטר (Jean-Paul Sarter), בכתביו המאוחרים]. ההומניזם מנסה לראות באקט הבחירה, אקט חיובי — יתרון בשרותו של הסובייקט, ולא לראות בו אקט שלילי המגביל את כוחו של הסובייקט. ההומניזם מעביר את נקודת הכובד מהכוליות-השלמות שנפגעה ע"י אקט הבחירה אל תוכן הבחירה, וכיוצא מזה אל הסובייקט החווה. לעומת האקזיסטנציאליזם, המתעלם מתוכן הבחירה ורואה בכל בחירה בחירה שרירותית ועסוק רק באובדן השלמות הנכספת ומכאן פגיעה באותנטיות, ההומניזם מתייחס לתוכן הנבחר ומוצא כאן יתרון בשרות הסובייקט. התוכן הנבחר מהוה יתרון כי הוא מעיד על העדפה אישית, הנמקה פנימית, דברים המבטאים את האדם החווה ומכאן מתקיימת תרומה לאותנטיות.

הפסיכולוגיה ההומניסטית — הגדרה ומיסוד

בסוף שנות החמישים של המאה שעברה נוצרה בארצות הברית האגודה של הפסיכולוגים ההומניסטיים, "American Association of Humanistic psychology" . קצת מאוחר יותר נוסד עיתון בשם: "Journal of Humanistic Psychology"וחברי המערכת היו: מסלאו, מיי ורוג'רס. הפסיכולוגיה ההומניסטית הוגדרה כפסיכולוגיה המתרכזת בכישורים ובפוטנציאל האנושי שכמעט ואין להם מקום במערכת הקיימת, לא במערכת הביהביוריסטית ולא במערכת הפסיכואנליטית. כישורים כמו יצירתיות; פיתוח והבנת עצמי; צמיחה; מימוש עצמי; אחראיות; משמעות; לחוש ולחוות את החוויה (Being); הוו את הנושאים בהם התמקדה הפסיכולוגיה ההומניסטית.

בשנת 1963 הבהיר ג'מס בוגנטל ((James Bogenthal את הנחות היסוד של הפסיכולוגיה ההומניסטית:
האדם הוא יותר מסה"כ חלקיו
עולמו הסובייקטיבי של האדם הוא עיקר ומהות; חוויותיו הפנימיות של האדם הם עיקר עוצמתו
כוחו ועצם מהותו של העצמי הינו בריבוי פניו
האדם הוא בעל יכולת בחירה
האדם הוא בעל התכוונות (Intentional); לא ניתן להבינו מבלי להתייחס למטרותיו, ליעדיו, לציפיותיו לעתיד ולמשמעות שהוא מייחס לדברים.

הפסיכותרפיה ההומניסטית

הפסיכותרפיה ההומניסטית אינה מיקשה אחת. חוסר הסגירות הטבוע במהותה, מאפשר פתיחות לסוגים שונים של פסיכותרפיות. זוהי פסיכותרפיה דינמית מאחר ועיקרה בהתייחסות לקונפליקטים פנימיים, התכנים של הקונפליקטים שבה שונים מהתכנים של הזרם הדינמי — הפסיכואנליזה. בניגוד לפסיכואנליזה, הפסיכותרפיה ההומניסטית אינה מתמקדת ואינה מדגישה קונפליקטים בין דחפים מודחקים לביו מציאות או בין ההתפתחות לבין דמויות מופנמות. ההדגשה כאן היא על מצבי הקיום הגורמים לאי-שקט, דאגה וחרדה, קונפליקטים שעולים מדי פעם, ובכל פעם מחדש בשלבי ההתפתחות ובמעגלי החיים השונים של האדם. העיקר כאן היא האמונה שהשאיפות הנעלות של האדם ותכונותיו ה"ערכיות חיוביות" הן ראשוניות ומהותיות באורגניזם האנושי.

הפסיכותרפיה ההומניסטית המזוהה עם האקסיסטנציאליזם, מתמקדת במצבי הקיום המוחלטים שהם מוות, חופש, בדידות וחוסר משמעות. היא מזוהה פחות עם האקסיסטנציאליזם, מתמקדת במצבי חיים בכלל כמו בחירה, אחריות, חופש, השתייכות, מצבי מעבר, זוגיות, משפחה, הצלחה, כשלון, לימודים, קריירה, אובדן, מוות ועוד…

הפסיכותרפיה הזו אינה עסוקה בהבחנה בין נורמאלי לבין פסיכופתולוגי, מאחר ומאמינה שההבדל כאן הוא עניין של כמות ולא של איכות. היא מכירה בכך שלחץ קיים אצל כולם כחלק מהקיום. הביטוי הפתולוגי תלוי בצורת ההתמודדות והיעילות וכך גם במנגנוני ההגנה. היא אינה חותרת לדיאגנוזה ורואה בה מידה מסוימת של תיוג המשרת יותר את התיאוריה או את המאבחן ופחות את האדם המתמודד עם הקושי.

הפסיכותרפיה ההומניסטית צומחת מחיי היום-יום. אין לה בית, התיאוריה שלה פחות מוגדרת ושואפת למרחב. שורשיה נוגעים בשגרת החיים ובתחומי הדעת השונים המבטאים את האדם, כמו פילוסופיה, ספרות, דת וכו', היא ניתנת בקלות לתרגום לשפת היום-יום. הפסיכולוגיה ההומניסטית לא מייחסת חשיבות מיוחדת לעבר; ההווה והעתיד חשובים באותה מידה ואולי אפילו יותר.

4. הפסיכותרפיה הרוג'ריאנית — הליבה של הייעוץ

הפסיכותרפיה הממוקדת באדם

בשנת 1940 פיתח ועיצב רוג'רס את "הפסיכותרפיה הממוקדת באדם" (Person Centered Therapy). פסיכותרפיה זו הקדימה את זמנה. בעיצובה נצרך רוג'רס, בנוסף לידע פסיכולוגי רחב וניסיון טיפולי עשיר, גם לרגישות רבה בהבנת השינויים שחלו ברוח העיתים (פרדיגמות) ואומץ רב לעמוד בפני כוחות ממסדיים סמכותיים.

בתקופה זו נשלטה הפסיכולוגיה בארצות הברית ע"י שני כוחות: הביהביוריזם, המבוסס על עקרונות אמפיריים מדעיים ונשען, בעיקר בראשיתו, על מחקר בבעלי חיים, והפסיכואנליזה בלבושה האמריקאי. הפסיכואנליזה האמריקאית התרחקה מתיאורית הדחף והקונפליקטים התוך-אישיים של פרויד, האב המייסד, ופנתה יותר לכיוון פרגמאטי, כשעיסוקה המרבי היה בהסתגלות [הפסיכולוגיה של האגו בהיבט של היינץ הרטמן (Heinz Hartman)]. הפסיכיאטריה בתקופה זו עסקה בתיוגים ובדיאגנוזות. ה"הכוון" (Guidance), שבראשיתו קם כדי להיות כיוון מבטיח בשרות האדם הבריא והיוצר, נפל גם הוא קורבן לאובייקטיביזציה של האדם והשתעבד ל"תעשיית המבחנים". העיקר בתעשייה זו היה התייחסות למיקומו של האדם על עקומות הפעמון (נורמות). בד בבד, החלו להישמע קולות חדשים, קולות המסרבים להיכנע ולהתעלם מהמהות האנושית שהיא אהבה, בחירה ויצירה. גם בפסיכואנליזה עצמה החל להתעצב כיוון המעניק חשיבות ליחסים הבין-אישיים. לרוג'רס היה ניסיון וידע רב בכיוונים הדומיננטיים וגם הייתה בו המוכנות לקלוט את הקולות החדשים ולהכיר בערכם.

רוג'רס כאיש סגל באוניברסיטת אוהיו הקדיש במהלך שנת עבודתו באוניברסיטה הרבה מאמץ, זמן ומחשבה להוראה. הוא לימד סמינר שנקרא "טכניקות בפסיכותרפיה" שהיה מיועד לסטודנטים הלומדים לקראת התארים המתקדמים. הסמינר היה מעין פרקטיקום בו הסטודנטים הציגו מקרים מהשדה ודנו בהם. רוג'רס בעצמו לא הרצה רק ישב בצד, בצניעות רבה, והביע את העקרונות המועדפים עליו. עקרונות אלו היו: עידוד של המטופל להבין את עצמו; נתינת כבוד והערכה למטופל; התמקדות בכאן ועכשיו; והתייחסות לתחום הרגשי. רוג'רס נמנע מלהציע פתרונות, ותמך בגישה המעודדת את המטופל עצמו להציע פתרון המתאים לו. רוג'רס נמנע גם מלהשתמש באינפורמציה שהתקבלה ממבחנים. הסמינר הפך מבוקש מאד בקרב הסטודנטים שציינו שהם למדו מהסמינר הזה הרבה מאד ושהמטופלים שלהם התקדמו. הסטודנטים בקשו מרוג'רס להסביר ולהגדיר את ההסתכלות שלו שהייתה להם מבחינת חידוש, רענון ותרומה מעשית רבה. רוג'רס מצידו האמין שהוא רק חזר וביטא את מה שאסף מאחרים ולא הכיר בחידוש המהותי שבגישתו. המפנה חל אצל רוג'רס אחרי הרצאה שנתן בכינוס של הארגון הפסיכולוגי במינסוטה, שהוזמנה ע"י יושב הראש של הארגון, אדמונד גריפין וויליאמסון (Edmund Griffith Williamson). וויליאמסון כמו רבים מעמיתיו, היה שבוי ומוקסם מכוחם של המבחנים וראה בהם כלים טיפוליים מרכזיים. לפי דעה זו התפקיד של המטפל הוא לדעת, להבין ולנתח את הנתונים של המבחנים ולהסתמך עליהם במתן עצה ופתרון למטופל. וויליאמסון פרסם שנה קודם לכן, ב-1939, תיאוריה שכונתה: "The Minnesota Point of View: Factor Centered Theory" ואשר התבססה על ניתוח התכונות של הנבדק על-פי מבחנים. המטרה הייתה להראות לנבדק מה הוא כן מסוגל אבל בעיקר ההדגשה הייתה להציג בפני המטופל את מה שהוא אינו מסוגל ולהוכיח זאת לכאורה על פי אינפורמציה אובייקטיבית. נושא ההרצאה של רוג'רס היה: "מושגים חדשים בפסיכותרפיה" (New Concepts in Psychotherapy) . הרצאתו עוררה פולמוס חריף מאד והתנגדות רבה, רק מיעוט מהשומעים התעניין ורצה לשמוע יותר. רוג'רס עצמו הופתע בתחילה מהתגובה ואחר כך, נסער. מאוחר יותר כתב שלא שיער את עוצמת ההתנגדות ואי-ההסכמה שהרצאתו עשויה לעורר. לאחר זמן הבין שבתפישתו אכן יש מן החידוש והבנה חדשה זו עוררה אותו להכיר בחידוש שבגישתו הטיפולית.

ההרצאה ההיסטורית הזו כללה את הליבה של תפישתו בה הדגיש רוג'רס את ההכרח בקיומם של המוקדים הבאים במפגש הטיפולי: יצירת קשר אנושי ויחסים בין-אישיים חיוביים ובונים; התייחסות לתחום הרגשי והאמוציונאלי לא פחות מאשר לתחום הקוגניטיבי; דחיית פתרונות והפחתת הסברים אינטלקטואלים; הדגשת הכאן ועכשיו יותר מאשר הדגשת העבר. כאן כבר נטמן הזרע, לצמיחתו של מושג המפתח בתורה הרוג'ריאנית — הנטייה למימוש (Actualizing Tendency).

בנוסף, כאנטי-תזה לראייתו, הביא רוג'רס בהרצאה ההיסטורית הזו, דוגמה של טיפול שנלקחה מדו"ח טיפולי של וויליאמסון עצמו. בטיפול זה המטפל מציע פתרון למטופל על סמך הנתונים של המבחנים ומתכחש לרצון, לטעם האישי ולבחירות הראשוניות של המטופל. כך גם אין כל התייחסות לפתרונות שמציע המטופל בעצמו. רוג'רס מכנה טיפול זה מתן-עצה (Advice Giving) , ודוחה אותו מכל וכול.

היום של ההרצאה ההיסטורית של רוג'רס היה ב- 11/12/1940. רוג'רס מציין יום זה, כיום הולדתה של הפסיכותרפיה החדשה, פסיכותרפיה שהוא מכנה: "הפסיכותרפיה הממוקדת באדם" ("Person Centered Psychotherapy"). לאחר מכן, בשנת 1942 מפרסם רוג'רס את ספרו המהפכני: ייעוץ ופסיכותרפיה – מושגים חדשים בפרקטיקה (Counseling and Psychotherapy: New Concepts in Practice). בספר זה מופיע המושג ייעוץ (Counseling) כמושג מפתח. רוג'רס מביא את המושג "ייעוץ" (Counseling) לא כדי להבדילו מהפסיכותרפיה אלא כדי לשחרר את הפסיכותרפיה מהשעבוד למודל הרפואי ולתת ביטוי לפסיכותרפיה חדשה — פסיכותרפיה המעוגנת בתיאוריה הממוקדת באדם (Person Centered Theory). זה הרציונל שגם הנחה אותו להתמיר את המושג "פציינט" ("Patient") במושג "קליינט" ("Client").

סוד השיח הייעוצי

ב"פסיכותרפיה הממוקדת באדם" מבטא רוג'רס תפנית מחשבתית באשר לקריטריונים שעל פיהם יש לבחון את ערכה ואיכותה של פסיכותרפיה. לדעתו פסיכותרפיה אינה נבחנת במיומנויות, לא בתחום דעת, לא בשימוש בטכניקות ולא בחתירה לדיאגנוזות והשתקעות בחקירת סיבותיהן, אלא בזיקה הבין-אישית המתהווה בין שני הצדדים.

רוג'רס מצא כאן קירבה אידיאולוגית לחשיבה הדיאלוגית של מרטין בובר (Martin Buber). השנים נפגשו, ביוזמתו של רוג'רס, במישיגן ארצות הברית ב-1957. בובר היה פילוסוף רב תחומי, שעסק בין היתר בנושאים הקרובים לפסיכותרפיה. הוא האמין שה"נוכחות" (ממשות העצמיות) מתקיימת ב"בין" האנושי; העצמיות מתממשת בשעה שאדם נפגש עם נוכח ומקבל אישור על-ידו. מעניין, כי במשנתו זו הקדים בובר בכמה עשרות שנים את היינץ קוהוט (Heinz Kohut), אבי תיאורית ה-Self (תיאורית הפסיכולוגיה של העצמי).

בובר כינה את המצב הזה זיקה וראה בו מצב נכסף אליו חותר האדם מראשיתו. הוא יחס לזיקה הרבה עוצמה, מעין כוח הנמצא מעבר לתפישת האדם (כוח טרנסנדנטאלי). בזכות הזיקה, כלומר ההימצאות ב"בין" האנושי, מתאפשרת חווית ההימצאות בין הקיים ומעבר לו; השתחררות מן הנמצא ובו זמנית היכולת לשמרו; נרכשת היכולת להשתמש בקיים מבלי להשתעבד לו; כמו עליסה נכנסת אל המראה ונמצאת בארץ הפלאות אבל המראה גם היא נשמרת וקיימת. ראייה זו קרובה לראייתו של דונלנד ו. ויניקוט ;Donald W. Winnicot, מחלוצי התיאוריה של "יחסי-אובייקט" ואבי המושג "תחום המעבר" ((Transitional Space. שהתפתחה כמה עשרות שנים אחרי שבובר פרסם את משנתו. בובר מסכים שבהימצאות הזאת ב"בין" אין הרבה מקום להיגדים אובייקטיביים ולחשיבה לוגית, האובייקטיבי מפנה מקומו לסובייקטיבי ולחוויה.

בובר ממשיך ומתאר שני מצבים ניגודיים באשר לזיקה: מצב בו מתקיימת הזיקה שהוא מכנה "אני ואתה" ומצב שבו לא מתקיימת הזיקה שהוא מכנה "אני והלז". בכל אחד מהמצבים הללו שפת הדיבור של האני שונה. במצב של "אני ואתה", אב-הדיבור הוא "אל" במצב של "אני והלז" אב-הדיבור הוא "על". המצב הראשון מאופיין בפגישה בין השנים ודיאלוג ואילו במצב השני הפגישה משתבשת, מצב שתורגם ברוח בובר לשגישה (Vergerung; פגישה שהשתבשה) ובה אין אפשרות לקיום דיאלוג. במצב הראשון מוזמנת הסובייקטיביות והחוויה, ובמצב השני דומיננטיות האובייקטיביות והרציונאליות. ה"אני" הוא המקנה ליחסים את אופיים ומהותם.

רוג'רס מצא הקבלה רבה בין המפגש הטיפולי ברוח "הפסיכותרפיה הממוקדת באדם" לבין המצב הדיאלוגי של "אני ואתה". בשני המצבים באים לידי ביטוי אותם המאפיינים (אם כי, יש לציין, מנוסחים על-פי עולם מושגי שונה, עגה אחרת). בשני המצבים רואים את העיקר והמהות בהדגשת הזיקה הבין-אישית המתרחשת בין שני בני-אדם. בזכות הזיקה מתהווה אוירה בה ההגנות מפנות מקומן לכנות: ההתייחסות אל האחר היא כאל סובייקט (אתה) ולא כאל אובייקט (הלז) — מדברים אליו ולא עליו; אוירה בה מתקיימת חתירה לקלוט את האחר במלוא היקפו ודחיית כל ניסיון של הסתכלות צרה, שיפוטית, פטרונית ומזלזלת.

בעקבות הדיאלוג בין רוג'רס לבובר ניתן לראות את הסוד (המהות) של השיח הטיפולי ביכולת ליצור את הזיקה הבין-אישית הנכספת. זיקה המאפשרת את חווית "הניכוח" — מימוש העצמיות. מצב (הישג) שיש בו מן הפלא, המעניק בטחון והגנה, מעודד הסרת הגנות ומקנה את האומץ להימצא בקיים, אבל בו-זמנית נושא הבטחה לגבור על הקיים ולחוות מעבר לו.

5. תיאורית האישיות של הייעוץ

הציבור וכך גם אנשי המקצוע בתחום הפסיכולוגי מפחיתים בערכו של הייעוץ מאחר ורואים בו תרפיה שאין לה תיאורית אישיות. לראייה זו אין בסיס כי התיאוריה הממוקדת באדם, התיאוריה הרוג'ריאנית, היא תיאורית האישיות של הייעוץ. התיאוריה הממוקדת באדם היא תיאוריה לכל דבר, בעלת עמדות ברורות לגבי טבע האדם ולגבי התפתחות ולאחרונה גם התעשרה עמדתה לגבי הפסיכופתולוגיה. ההסתייגויות לגבי תיאוריה זו נובעות מכך שהיא תיאוריה חריגה במשפחת תיאוריות האישיות, מודגש בה בעיקר המרחב הרעיוני ממנו שאבה את עקרונותיה ולא ניכרים בה מסגרות וגבולות. השיח (הכיוון האופרטיבי) המלווה אותה נראה על פניו כשכל הישר של התרבות — אינו "מקצועי". מי שיורד לעומקה מוצא כאן עמדה שיש לחוות אותה ולא כעשייה שיש לעשותה. בעצם מהותה שואפת תיאוריה זו "למרחב ומסתייגת מנחלה". בנוסף, בעשורים האחרונים, בתוקף העיתים (Zeintung), הופכת תיאוריה זו יותר ויותר למאגר ממנו יונקות תיאוריות פסיכולוגיות אחרות, דבר המטשטש יותר את המסגרת שלה שהייתה רופפת מתחילתה.

באשר לטבע האדם, התיאוריה הזו דוחה מכל וכל את ההנחה המקובלת בתיאוריות אישיות רבות (אמנם בעבר יותר מאשר היום), שאדם מונע ע"י אינסטינקטים פרימיטיביים. התיאוריה הממוקדת באדם, מציעה הנחה חילופית שבכל אדם ואדם, כמו בכל אורגניזם חי, קיימת נטייה ביולוגית (אורגניזמית), מעין מניע מרכזי החותר לממש את הפוטנציאל הקיים והגלום בו (Actualizing Tendency) ההנחה בקיומה של הנטייה הזאת היא אבן הפינה של התיאוריה. המיקום והחשיבות של המושג"Actualizing Tendency" בחשיבה הרוג'ריאנית אנלוגי למיקום ולחשיבות של מושג "הלא מודע" בחשיבה הפרוידיאנית.

בריאות הנפש, החיוניות וחדוות החיים, כמו הגורמים לפסיכופתולוגיה ולמצוקות רגשיות, נעוצים בהתאמה (Congruence ) לעומת האי-התאמה (Incongruence) שבין הנטייה הזו להגשמה לבין הערכה העצמית של האדם. רוג'רס מתאר באופן מפורט ששה מצבים (Six Conditions) ההכרחיים והמספיקים (Necessary and Sufficient) המביאים להתאמה המיוחלת. מצבים אלה הם מצבים בין-אישיים בעלי איכות מיוחדת המתהווים בין התינוק לבין האם (האחר המשמעותי) במרוצת ההתפתחות. איכות המצבים הבין-אישיים הללו תלויה במידה רבה ביכולתה של האם להפכם למצבים בין-אישים המצליחים להביא לזיהוי את החוויות של התינוק הנמצאות בהתאמה עם הנטייה להגשמה ולהעניק להן ערך חיובי, ומצד שני לזהות את החוויות שנמצאות באי-התאמה עם הנטייה להגשמה ולהעניק להן ערך שלילי. פעולת המיון הזאת של האם מקבילה לפעילות המיון הביולוגית המלווה את הנטייה להגשמה אצל התינוק (Organismic Valuing Process; OVP). ההקבלה הזאת מאפשרת לתינוק לקבל את עצמו, לעצב, ולהפנים הערכה עצמית חיובית מגובשת ויציבה. מערכת הערכה עצמית כזו היא בסיס לבריאות נפשית וחיוניות. במידה והאם נכשלת היא הופכת את המצבים הללו למצבי תנאי, הערכה ושיפוט על פי קריטריונים חיצוניים (Conditions of Worth). דבר הגורם לפגיעה בהערכה העצמית של התינוק והוא חווה מצוקה, ובריאותו הנפשית נמצאת בסיכון.

פעולת המיון המופלאה הזאת של ה-אם מתאפשרת תודות ל-אמפטיה (ברוח זאת אולי אפשר לאיית "אם-פטיה"). אמפטיה — מושג שהדמדומים והערפול הם חלק מהגדרתו והוא בן-בית בחוויה ופחות מתאים להגדרה. זהו מושג בעל היסטוריה ארוכה שתחילתה בימיה הראשונים של הפסיכואנליזה, אבל נדחק בה לשוליים. האמפטיה זכתה לתחייה ולהעשרה במשנתו של רוג'רס שהפך אותה למושג משמעותי, מרכזי ופופולארי, הן בפסיכותרפיה והן בהתפתחות. רוג'רס הגדיר אמפטיה: "היכולת לחוש את העולם של האחר כאילו (As-if) היה העולם שלך". הוא מזהיר מפני אובדן ה"כאלו" מכיוון שבאובדנו מתרחשת הזדהות (Identification) שעלולה להיות הרסנית. את החשיבות של המושג והדיונים בו בחשיבה הרוג'ריאנית אפשר להשוות לחשיבות ולדיונים שיחסה הפסיכואנליזה למושגי "העברה" (Transference) ו"העברה נגדית" (Counter Transference). האמפטיה יחד עם התאמה בין עולם החוויה של האדם והערכתו העצמית (Congruent) וקבלה חיובית ללא תנאי (Unconditional Positive Regard) הוגדרו כעמדת מפתח (Attitudinal Element) של האם (האחר המשמעותי) התורמת לבריאות וחיוניות אצל התינוק ולשינוי קונסטרוקטיבי בטיפול.

ננסה כאן להיאחז במושג אמפטיה במטרה להבין דרכו את האופי והמהות של תיאורית האישיות של הייעוץ הטיפולי. האמפטיה, כפי שזכתה לתחייה אצל רוג'רס, זכתה גם לבכורה במשנתו של היינץ קוהוט (Heinz Kohut), אבי תיאורית העצמי (Self) בזרם הפסיכואנליטי. למרות שהם באים מאסכולות שונות, מעניין להשוות בין השניים שמשתמשים בשפה שונה וכך גם פונים לקהל שומעים וקוראים שונה. קוהוט, כעשור אחרי פרסומיו הראשונים של רוג'רס, חולל מהפכה בפסיכואנליזה שכונתה בספרות הפסיכואנליטית "מפנה", מאחר שנעשתה לאט לאט, בזהירות רבה ותוך כבוד רב לאב המייסד. להלן מובאים עיקריו של "המפנה-המהפכני" הזה כפי שמציינת אנייס אופנהיימר (Agnès Oppenheimer), בביוגרפיה שכתבה על קוהוט: "התרחב חזונו בתחום הקליני; עסק בהבנת תופעות אנושיות היסטוריות; ביקר את הגאווה על כלים ושיטות; העצמי ושימורו הפכו ללב ליבה של ההתפתחות הנפשית; תסביך אדיפוס אבד את התפקיד המרכזי וכמוהו הדחפים שהפכו להיות תוצרים של התפוררות העצמי ולא כוחות ראשונים; האמפטיה התחילה למלא תפקיד חיוני בתורתו, חזר והדגיש שהמושג הוא מושג חיוני שאין הפסיכואנליזה יכולה להתקיים בלעדיו". קוהוט הגדיר את האמפטיה: "אינטרוספקציה דרך מישהו אחר (Vicarious Interspection ), היכולתשל האחד לראות ולהרגיש את חייו הפנימיים של האחר".

רוג'רס ובעיקר קוהוט אחרי התלבטויות רבות, הגיעו למסקנה שאת האמפטיה קשה לתרגם לפעולה, קשה להפכה לכלי תקשורתי (Communicational-mode); אין להשתמש בה ככלי תצפיתי לאיסוף אינפורמציה (Observational-mode); ויש לשמרה כעמדה שחווים את קיומה (Experiential-mode). אכן כולנו יודעים, מבינים, מרגישים מ"החוכמה" שבאה עם שגרת החיים, שאמפטיה קל יותר לחוש בחוויה מאשר להפעיל כעשייה בעוד שהשימוש בה ככלי לאיסוף אינפורמציה עלול לסכן ולפגוע במהותה.

אי-אפשר להימנע מלחוש בקרבה שבין נקודת המוצא של רוג'רס לבין המפנה המהפכני של קוהוט. לפנינו שני תיאורטיקנים אוחזים באמפטיה, אחד בעטיפה הממוקדת באדם והשני באריזה הדינאמית. ננסה לבחון את שתי האמפטיות דרך השימוש שנעשה בהן ע"י שתי אימהות: ה"אם הדינאמית" של קוהוט (שהיא בת משפחה קרובה של האם של דונלנד וודס ויניקוט;(Donald Woods Winnicott וה"אם הרוג'ריאנית". האם הדינאמית מגייסת את האמפטיה שלה (האמהות שלה) כדי לעזור לתינוק שלה להשלים עם המציאות , היא מביאה אותו לוויתור תוך משחק זהיר, עדין ורגיש שמעורבות בו אשליה והתפכחות. האם הרוג'ריאנית משתמשת באמפטיה שלה (האמהות שלה) כדי להשלים את המציאות מאחר והיא מאמינה שהמציאות, ללא התינוק שלה, ללא הפוטנציאל המיועד להתממש שהוא מביא עימו, נמצאת חסרה. האם הרוג'ריאנית מייעדת למציאות תפקיד של רחם המתרחבת לפי צרכיו של העובר בה.

התיאוריה הממוקדת באדם היא תיאורית האישיות של הייעוץ. מאחר שתיאוריה זו מדגישה יותר את המרחב ורפים בה הגבולות, היא מאפשרת לתיאוריות אישיות אחרות להתקיים בצידה, בהבטחה שיתמלאו בהן שלושה מצבים הכרחיים ומספיקים (Necessary and Sufficient), והם:

אמונה בכוחותיו הערכיים, היצירתיים והבונים של האדם כ"דחפים" ראשוניים.
השלמת (הרחבת) המציאות לרווחת האדם כיעד של התהליך הטיפולי (ההתפתחותי).
אמפטיה-כעמדה-שיש-לחוות ( Experimental Method) תהווה את הציר המרכזי של השיח הטיפולי (ההתפתחותי).
כל תיאורית אישיות שתעמוד במצבים האלה יש לה זכות להיכלל בתיאוריה הממוקדת באדם, בתיאוריה של האדם, המדברת אליו ולא עליו — תיאוריה הומניסטית במלוא משמעותה והיקפה.

6. המפגש שבין הייעוץ והפסיכופתולוגיה

היחסים שהתפתחו בין הפסיכותרפיה הרוג'ריאנית הממוקדת באדם לבין הפסיכופתולוגיה הם יחסים מורכבים. הפסיכותרפיה הרוג'ריאנית ספגה ביקורת על שהיא נמנעה מלהתייחס לפסיכופתולוגיה. ראו בכך מעין התחמקות שפסיכותרפיה רצינית אינה יכולה להרשות לעצמה. אחרים לא ראו בכך הימנעות אלא אי-יכולת מאחר שאין בפסיכותרפיה הזו העומק הדרוש כדי לטפל בהפרעות כרוניות או באנשים שנפגעו באופן חמור בתפקוד. שני כיווני הביקורת הזאת אינם מוצדקים. אכן, הייתה הימנעות שנבעה מעמדתו של רוג'רס עצמו וחשוב להדגיש שההימנעות לא נבעה מאי-יכולתה או מהתחמקותה של הפסיכותרפיה הממוקדת באדם לעסוק בתחום אלא מהתנגדותו העקרונית של רוג'רס עצמו לשיטות המקובלות של הפסיכיאטריה המבוססות על המודל הרפואי. תקופתו של רוג'רס אופיינה בעיסוק רב של הפסיכיאטריה בניסוח הפרעות נפשיות (בשנת 1952, לאחר עבודה ממושכת התפרסם הסיווג האמריקאי להפרעות נפשיות ה- DSMI , שביטא את אי-ההסכמה מהסיווג האירופאי, ה-ICD).

רוג'רס כמו רבים אחרים היה מאוכזב מהמהימנות ומהתוקף הנמוכים של הדיאגנוזות. כך גם היה ער לתרומתן המוגבלת של הדיאגנוזות מבחינה מעשית (אין סיבה ספציפית להפרעה ספציפית ומכאן אין דרך טיפול ספציפית להפרעה נידונה). ההתנגדות העיקרית נבעה מכך שהשיטה של הערכה-בוחנת-שופטת, ע"י מומחה מבחוץ, עומדת בניגוד גמור לתפישתו הממוקדת באדם. רוג'רס גרס שהתרומה העיקרית כאן היא למומחים-אנשי מקצוע שיצרו לעצמם שפה כדי לתקשר ביניהם "על האדם". דבר המקנה להם ביטחון, סמכות ויוקרה; האדם הסובל מיטשטש ונותרת רק התווית לתיוק.

פרויקט ויסקונסין (Wisconsin Project) שרוג'רס תכנן כמעט בתחילת דרכו, משמש ראייה לכך. פרויקט זה היה טיפול בקבוצה של סכיזופרנים מאושפזים. לרוג'רס הייתה ביקורת קשה על צורת הטיפול ועצם האשפוז באווירה המאופיינת בחסך של יחסים בין-אישיים. כך גם טען כנגד השיטה הפסיכיאטרית שאינה מעודדת את הביטוי הפסיכוטי, דבר שלא מאפשר אינטגרציה בין החוויות של האדם
ותגובותיו (Congruence) המאושפזים חיים באוירה שפועלת בכיוון ההפוך המעודדת את אי-הלכידות Incongruence)), דבר שגורם נזק לכל אדם אבל לאוכלוסיה זו הוא ממש קטלני. הפסיכיאטריה אינה מכירה בצורך של יצירת מצבים בין-אישיים, דבר שיכול לעזור ולהגן מההתפוררות של העצמי ולהחליש את תחושת האיום על העצמי, ממנו סובלים הסכיזופרניים. לסיכום, רוג'רס מדגיש כי באופן בלתי תלוי באוכלוסיה בה עובדים: פסיכוטיים, עבריינים נורמאלים, ונירוטיים, הגורם החשוב ביותר לשינוי קונסטרוקטיבי הוא איכות היחסים הבין-אישיים. ולכן דיאגנוזה אינה רלוונטית.

בסקירת ההתייחסויות השונות של רוג'רס לדיאגנוזה, נראה שהתנגדותו אינה נובעת מהתנגדות לדיאגנוזה כשלעצמה אלא לקריטריונים שעל-פיהם היא נקבעה. רוג'רס מציין במפורש שהדיאגנוזה שהקריטריונים, על-פיהם היא נקבעת, באים מהחוויה של הנועץ תוך כדי המפגש הטיפולי, היא תהליך משמעותי שיש לברך עליו. לדיאגנוזה שמקורה באינטלקט של המומחה אין ערך מעשי ועלולה להיות הרסנית.

עם שינוי העיתים, משנות התשעים של המאה הקודמת וכך גם עם התחזקותה של התפישה הממוקדת באדם, מתחילים להסתמן בה שני כיוונים: אחד, הממשיך להימנע מהעיסוק בפסיכופתולוגיה והשני, המנסה למצוא דרך למפגש מבלי לפגוע בעיקרים. להלן שתי דוגמאות מייצגות: האחת, העבודה של אלקה למברס (Elke Lambers), משנת 1994 המנסה להסביר את ההפרעות הפסיכותרפיות המקובלות בעזרת מושגים של התפישה הממוקדת באדם, והשנייה, המודל לאבחון דיאגנוסטי של פאול ווילקינס (Paul Wilkins ) שהתפרסם בשנת 2005 בספר שהוקדש כולו למפגש שבין התפישה הממוקדת באדם לבין הפסיכופתולוגיה.

למברס רואה את המקור של ההפרעות הנפשיות בחוסר ההתאמה ובאי-הלכידות שבין העצמי ובין העולם החוויתי של האדם (Incongruence), דבר שנגרם מ"מצבי הערך" (Conditions of Worth) שבהם "צויד" האדם ע"י הדמויות המשמעותיות שנפגש בהם בחייו וע"י התרבות בה התפתח. למברס מסבירה את ההפרעות הנפשיות, נירוזות, פסיכוזות והפרעות אישיות, על פי מושגים של התפישה הממוקדת באדם:

נירוזות — מתקיימים "מצבי ערך" יחסית יציבים אבל מלווים באי-קבלה ועונשים כאשר לא עומדים בציפיות, כלומר הקבלה כאן היא על תנאי.
דבר זה גורם לשנאה עצמית המביאה להערכה עצמית נמוכה; עצמי נוקשה; תלות במקור הערכה חיצוני; פחד נטישה; הכחשה; רגשות שלא מביאים לקבלה נדחים ןמתעוותים; האדם חסום ולא פתוח לחוויות חדשות; קושי בהבעה גשית; ומחלות פסיכוסומאטיות.

פסיכוזות — "מצבי הערך" מאופיינים בהזנחה רגשית, דחייה ואי-קבלה.
העצמי נמצא באיום רב, מתגונן מפני קשר הן עם אנשים והן עם הסביבה; הקומוניקציה נתפסת כהרסנית; נוצרות עמדות הגנה נוקשות; בריחה מהמציאות; דברים אלו באים לידי ביטוי בקשת רחבה של התנהגויות וסימפטומים כמו התנהגות פרנואידית, קטטונית, קשיים בדיבור, שמיעת קולות ועוד…

הפרעות אישיות — "מצבי הערך" מאופיינים בהזנחה ובמלחמות כוח וקשורים לסיפוק הצרכים של בעלי הכוח כבר בשלבים מוקדמים של ההתפתחות.
אי-יכולת לצפות יחסים, לומדים לחיות עם הרגע; אי-מסוגלות ללמוד מהחוויה דבר המביא להכחשת העצמי ולתחושה עמוקה של חוסר ערך; הסיבות והכישלונות מיוחסות לאחרים ולסביבה החיצונית; אי-יכולת לקחת אחריות; אי-יכולת לתפקד באופן חברתי; אי-יכולת להבעה רגשית; התקפות זעם.

הפרעת האישיות הגבולית — "מצבי הערך" מאופיינים בהזנחה רגשית, בחוסר יציבות, באי-עקביות כבר בשלבים הראשונים של ההתפתחות. הפרעה זו אמנם נכללת באשכול (Cluster) B של הפרעות האישיות, אולם מובאת כאן בגלל שכיחותה הגבוהה בדיאגנוזות פסיכיאטריות.
האדם נמצא במצב מתמיד של ציפייה ואיום; אי-יכולת לפתח דימוי-עצמי; הדימוי- העצמי חסר יציבות וגבולות; חסרים האמצעים לאינטגרציה עם חוויות; אי-יכולת להתמודד עם חוויות חדשות; חוויות חדשות הופכות למצבים משבריים.

המודל לאיבחון דיאגנוסטי של ווילקינס מבוסס על ששת המצבים ההכרחיים והמספיקים של רוג'רס (Six Conditions Necessary and Sufficient) המביאים ללכידות והתאמה (Congruence). על היועץ לענות על שש שאלות המתייחסות למצבים הללו:

האם הנועץ מסוגל להיות בקשר (Contact)?
רוג'רס מגדיר את המושג "קשר" : "כשאחד משנה את השדה החוויתי של השני"
האם הנועץ יכול להיעזר בתרפיה?
כאן יש לבחון את החרדה ומידת הפגיעות של הנועץ המבטאות את מידת אי-הלכידות, אי-ההתאמה (Incongruence) שהוא חווה.
האם אני (היועץ) יכול להיות בלכידות ובהתאמה (Congruence) עם הנועץ?
האם אני (היועץ) יכול לחוות קבלה חיובית ללאתנאי כלפי הנועץ?
האם אני (היועץ) יכול לחוש אמפטיה כלפי הנועץ?
האם הנועץ חש, ולו במעט, את האמפטיה והקבלה החיובית ללא תנאי שאני (היועץ) חש כלפיו?

בכדי שהטיפול יצליח התשובות לשאלות הללו חייבות להיות חיוביות.

מודל דיאגנוסטי מסוג כזה מעורר ביקורת מכיוון שהוא תלוי במידה רבה בכישוריו וביכולותיו של היועץ הטיפולי. מן הראוי לזכור שגם הדיאגנוזה הפסיכיאטרית תלויה במידה רבה בפסיכיאטר. ההבדל כאן במקור הסמכות של כל אחד מהם; הסמכות הפסיכיאטרית היא על טקסט (ה-DSM או ה-ICD שהושקעה בהם הרבה עבודה ונכתב הרבה על מעלותיהם אבל לא פחות על חסרונותיהם ומגבלותיהם), בעוד שהסמכות של היועץ הממוקד באדם היא על היחסים הבין-אישיים שנוצרו ונוצרים בתהליך הטיפולי.

ליבט סומרבק (Libeth Sommerbeck) פרסם מאמר מעניין, באותו אוסף (ספר) שבו התפרסם מודל האבחון של ווילקינס. במאמר זה דן סומרבק בשתי צורות הדיאגנוזה על-פי המודל הרפואי ועל-פי המודל הממוקד באדם. לפי סומרבק מתקיימות כאן שתי הסתכלויות שונות. הפסיכיאטר מסתכל דרך משקפים צבועות בידע על עקומות, נורמות, מידע מה בריא ומה חריג, במטרה לסווג על-פיהם את הפציינט ולמצוא לו מקום במיפוי המסועף הזה. היועץ הממוקד באדם מרכיב משקפים שונות לגמרי, משקפים שקופות ונקיות, כמה שאפשר יותר, כדי ששום דבר לא יחצוץ בינו לבין הנועץ. המטרה כאן היא להכיר את הנועץ, להבין אותו ולמצוא דרך לקשר ביניהם; להתייחס לעולמו (של הנועץ) "כאילו היה שלו עצמו"— לגעת בייחודיות של הנועץ העומד ממולו.

בכדי לדון בשתי ההסתכלויות הללו (שני הסוגים של המשקפים) סומרבק מגייס את המושג "קומפלמנטריות" מהפיזיקה הקוונטית. לדעתו, מתקיימות כאן שתי הסתכלויות קומפלמנטריות ולכן השאלה מה אמיתי יותר או מה נכון יותר אינה רלוונטית, מכיוון שנקודת ההסתכלות היא הקובעת. לכן, אי-אפשר לקבוע תיאורטית מה אמיתי יותר או נכון יותר כשהנועץ אינו נוכח. רק לנוכח הנועץ-פציינט רשאי התרפיסט (יועץ-פסיכיאטר) לקבוע מה אמיתי ומה נכון בשבילו.

בין שתי הסתכלויות קומפלמנטריות לא ניתן להשוות וכך גם אי-אפשר לעשות אינטגרציה; אלה שתי מערכות נפרדות שלכל אחת מהן מגיעה הערכה ואמון.

7. הייעוץ והמגמות החדשות בפסיכותרפיה

בשנים האחרונות הפסיכותרפיה עברה שינויים ונוספו בה כיוונים חדשים כמו הטיפול הנרטיבי (מיכאל וויט, דויד אפטון; Michael White, David. Epton), הפסיכולוגיה הפוזיטיבית (מרטין זליגמן, Martin Seligman,), הפסיכותרפיה הקונסטרוקטיביסטית (ג'ורג' א. קליי; George A. Kelley), התרפיה של העצמי הדיאלוגי, ה- DST (Dialogical Self Therapy ;הוברט הרמנס; Hubert Hermans), תיאורית ה- (Self determination theory) SDT שמייסדיה הם אדוארד ל. דסי וריכרד מ. ריין (Edward L. Deci & Richard M. Ryan) ועוד. המשותף לכל הכיוונים הללו מתבטא ביכולת הכלה של הסתכלויות שונות, בהכרה בלגיטימיות שלהן, ובהערכה רבה לאדם החווה והמפרש. אפיונים משותפים אלה מעידים על מפנה שחל בפסיכותרפיה לכיוון ההומניזם.

זרמים פסיכולוגיים כמו הדינאמי היוקרתי והביהביוריסטי המעשי, מנסים היום לאמץ לעצמם את הפרספקטיבה ההומניסטית. לאט לאט הם מתחילים להכיר בהחמצה שנגרמה בגלל ההתעלמות מהפרספקטיבה הזאת, אבל הדבר אינו קל מכיוון שהפסיכולוגיה המסורתית נכנעה במשך תקופה ארוכה לפרדיגמות הרפואיות והמדעיות ואינה מוכנה עדיין להפחית מסמכותו של התרפיסט ולשחררו מהמבנה התיאורטי המוצק שהוא נושא עימו. האסכולות המסורתיות אינן מסוגלות להביא עדיין, באופן מלא, למרכז הבמה הטיפולית תכונות כמו אומץ, אלטרואיזם, בחירה והתמדה, מתוך ההבנה שתכונות אלו הן מקורות ראשוניים במהותו של האדם, לא פחות ממצבים פתולוגים בהם עסקה כמעט באופן בלעדי הפסיכולוגיה מראשיתה (דברי מרטין זליגמן, האב המייסד של הפסיכולוגיה הפוזיטיבית).

חריגותו של הייעוץ "במשפחת הפסיכותרפיות", אי-כניעתו לפרדיגמה הרפואית מראשיתו וצמיחתו מתווך התפישה הממוקדת באדם יכולה להוות לו כאן יתרון מאחר שהעיקר בפסיכותרפיות החדשות הללו מתמצה ביכולת של התרפיסט לשלב את הטכניקות שהן מציעות לשרות ההנחות של התפישה הממוקדת באדם. כזכור, ההנחות הללו הן: הנטיה האורגניזמית להגשמה (Organismic Actualizing Tendency; OAT); ותהליך הערכה האורגניזמי (Organismic Valuating Process; OVP). על כן הייעוץ הממוקד באדם, האמון על הומניזם, יכול לשמש בית טבעי לפסיכותרפיות החדשות הללו, להרחיב ולהעשיר אותן וכך גם להתרחב ולהתעשר בזכותן.

בתנאי שהדבר יעשה מתוך מצב (Condition) של אמונה מקצועית והערכה עצמית (Congruence) ולא מתוך נחיתות וחולשה (Incongruence). כלומר, מתוך היכולת של היועץ להשתחרר ממערכות סמכות המנוגדות למערכת הפנימית (ההומניסטית) שלו.

8. ייעוץ כפרקטיקה הומניסטית — מפגש רב-תחומי

קיימת ספרות ענפה העוסקת בפרקטיקה הפסיכואנליטית. הפרקטיקה הביהביוריסטית והקרובה לה, הקוגניטיבית, זוכות גם הן להתייחסות עשירה. מצד שני, הספרות העוסקת בפרקטיקה ההומניסטית פחותה לעין ערוך. לעיתים, הפרקטיקה ההומניסטית נתפשת כפחות מקצועית, נאיבית וכאחת העוסקת בפנטזיה מתקתקה. אבל למעשה התמונה האמיתית היא הפוכה ודווקא הפרקטיקה ההומניסטית מחייבת יכולות מורכבות והתנסות רבה, היא מצריכה בשלות פנימית והפנמת ידע רחב. כי פרקטיקה זו מזמינה אינטראקציה של התמזגות והפרדה, בין הסובייקט (אני) לסובייקט השני (אתה). אינטראקציה שבאה מתוך היכולת של האני להיפגש עם עצמו ולהעניק בצורה אותנטית חלקים משל עצמו מבלי שהדבר יפגע בשלמותם של השניים. ה"אשמה" שפרקטיקה זו היא נאיבית ועוסקת בפנטזיה היא חסרת ביסוס מכיוון שפרקטיקה זו עוסקת במציאות האנושית הממשית על כל גווניה המורכבים, הרבים והשונים, "המתחייבים בלהיות אדם". בקשר לזה כדאי לציין כי המדריך לפרקטיקה ההומניסטית של ג'והן רואן נקרא "המשחק הריאלי"; The Reality Game. פרקטיקה זו אינה מרשה לעצמה את ה"לוקסוס" לברוח לתחום (לבחור בתחום) אחד בלעדי, להתעמק בו ולהחליט שהוא המייצג את האדם, ולהפנות את עורפה לתחומים האחרים.

הפרקטיקה ההומניסטית , כמו הגישה ממנה צמחה, מעצם טבעה היא "מרחב ללא נחלה" ועל כן היא מברכת על כל מפגש רב-תחומי ורואה במפגש כזה את העשרה של העשייה הטיפולית.

התרפיסטים ההומניסטים רואים את עצמם מוכנים ומסוגלים לאמץ טכניקות מגישות שונות (דינאמיות, ביהביוריסטיות וקוגניטיביות) אבל בתנאי שהדבר לא יפגע במהותה של התפישה. כלומר, הדגשת המפגש הטיפולי כהתרחשות בין שני בני-אדם (שני סובייקטים), בה אחד (התרפיסט) עוזר לשני (האדם העומד ממול) לצמוח ולהגיע לשלמות פנימית; כשהתרפיסט מוכן לוותר על העמדת ה"טכניקה" במרכז ונזהר מלחתור לתיוג ולראות בו את העיקר (ראה לוח צהוב: "הגישה ההומניסטית — השוואה בין מאפיינים טיפוליים").

ג'והן רואן (1998), בספרו הבוחן את הטיפול ההומניסטי והמוקדש לטיפול הזה, מתייחס לתחומים (מושגים) פסיכותרפיה, ייעוץ וצמיחה אישית, כתחומים חופפים. תחומים אלו מעוגנים באותן העמדות ובאותן הגישות ומשתמשים באותן השיטות. הפסיכיאטריה והפסיכואנליזה וכך גם העקרונות הביהביוריסטים זרים לתחום ההומניסטי. לעיתים רחוקות, באופן מקרי או מזדמן, יכול המטפל ההומניסטי לעשות שימוש ב"העברה", או בשיטות ביהביוריסטיות. לעומת זאת, המטפל ההומניסטי אינו מאמין ביעילות שבהישענות על דיאגנוזות ובהתמקדות בהבדל שביניהן (ההבדל בין נורמאלי לנוירוטי, בין נוירוטי לגבולי ובין גבולי לפסיכוטי).

ההכשרה והחינוך של המטפל ההומניסטי צריכים להמשך כל החיים מאחר והתהליך של ה"הגשמה העצמית" שהוא מהות ההומניזם אינו נשאר בגבולות המפגש הטיפולי בלבד. רצוי ש"השתלמויות" והדרכה (Supervision) ילוו את המטפל ההומניסטי במהלך דרכו.