משנתו של רוג'רס — התמקדות באדם

הפסיכותרפיה של הייעוץ: הפסיכותרפיה הממוקדת באדם — קרל רוג'רס

פסיכותרפיה זו הקדימה את זמנה והוותה מהפכה שלא היה דומה לה בתחום הטיפולי. בשנת 1940 פיתח ועיצב רוג'רס את "הפסיכותרפיה הממוקדת באדם" ( Person Centered ). בעיצובה נצרך רוג'רס, בנוסף לידע פסיכולוגי רחב וניסיון טיפולי עשיר, גם לרגישות רבה בהבנת השינויים שחלו ברוח העיתים (פרדיגמות) ואומץ רב לעמוד בפני כוחות ממסדיים סמכותיים. דבר שהביא אותו להשתמש במושגים "ייעוץ" ו"פרקטיקה" במקום "פסיכותרפיה".

בתקופה זו נשלטה הפסיכולוגיה בארצות הברית ע"י שני כוחות: הביהביוריזם, המבוסס על עקרונות אמפיריים מדעיים ונשען, בעיקר בראשיתו, על מחקר בבעלי חיים, והפסיכואנליזה בלבושה האמריקאי. הפסיכואנליזה האמריקאית התרחקה מתיאורית הדחף והקונפליקטים התוך-אישיים של פרויד, האב המייסד, ופנתה יותר לכיוון פרגמאטי, כשעיסוקה המרבי היה בהסתגלות ]הפסיכולוגיה של האגו בהיבט של היינץ הרטמן (Heinz Hartman) [. הפסיכיאטריה בתקופה זו עסקה בתיוגים ובדיאגנוזות. ה"הכוון" (Guidance) , שבראשיתו קם כדי להיות כיוון מבטיח בשרות האדם הבריא והיוצר, נפל גם הוא קורבן לאובייקטיביזציה של האדם והשתעבד ל"תעשיית המבחנים". העיקר בתעשייה זו היה התייחסות למיקומו של האדם על עקומות הפעמון )נורמות(. בד בבד, החלו להישמע קולות חדשים, קולות המסרבים להיכנע ולהתעלם מהמהות האנושית שהיא אהבה, בחירה ויצירה. כיוונים המעניקים חשיבות ליחסים הבין-אישיים. לרוג'רס היה ניסיון וידע רב בכיוונים הדומיננטיים וגם הייתה בו המוכנות לקלוט את הקולות החדשים ולהכיר בערכם.

רוג'רס כאיש סגל באוניברסיטת אוהיו הקדיש במהלך שנת עבודתו באוניברסיטה הרבה מאמץ, זמן ומחשבה להוראה. הוא לימד סמינר שנקרא "טכניקות בפסיכותרפיה" שהיה מיועד לסטודנטים הלומדים לקראת התוארים המתקדמים. הסמינר היה מעין פרקטיקום בו הסטודנטים הציגו מקרים מהשדה ודנו בהם. רוג'רס בעצמו לא הרצה רק ישב בצד, בצניעות רבה, והביע את העקרונות המועדפים עליו. עקרונות אלו היו: עידוד של המטופל להבין את עצמו; נתינת כבוד והערכה למטופל; התמקדות בכאן ועכשיו; והתייחסות לתחום הרגשי. רוג'רס נמנע מלהציע פתרונות, ותמך בגישה המעודדת את המטופל עצמו להציע פתרון המתאים לו. רוג'רס נמנע גם מלהשתמש באינפורמציה שהתקבלה ממבחנים. הסמינר הפך מבוקש מאד בקרב הסטודנטים שציינו שהם למדו מהסמינר הזה הרבה מאד ושהמטופלים שלהם התקדמו. הסטודנטים בקשו מרוג'רס להסביר ולהגדיר את ההסתכלות שלו שהייתה להם מבחינת חידוש, רענון ותרומה מעשית רבה. רוג'רס מצידו האמין שהוא רק חזר וביטא את מה שאסף מאחרים ולא הכיר בחידוש המהותי שבגישתו. המפנה חל אצל רוג'רס אחרי הרצאה שנתן בכינוס של הארגון הפסיכולוגי במינסוטה, שהוזמנה ע"י יושב הראש של הארגון, אדמונד גריפין וויליאמסון ) Edmund Griffith Williamson (. וויליאמסון כמו רבים מעמיתיו, היה שבוי ומוקסם מכוחם של המבחנים וראה בהם כלים טיפוליים מרכזיים. לפי דעה זו התפקיד של המטפל הוא לדעת, להבין ולנתח את הנתונים של המבחנים ולהסתמך עליהם במתן עצה ופתרון למטופל. וויליאמסון פרסם שנה קודם לכן, ב- 1939 , תיאוריה שכונתה: "The Minnesota Point of View: Factor Centered Theory" ואשר התבססה על ניתוח התכונות של הנבדק על-פי מבחנים. המטרה הייתה להראות לנבדק מה הוא כן מסוגל אבל בעיקר ההדגשה הייתה להציג בפני המטופל את מה שהוא אינו מסוגל ולהוכיח זאת לכאורה על פי אינפורמציה אובייקטיבית. נושא ההרצאה של רוג'רס היה: "מושגים חדשים בפסיכותרפיה" (New Concepts in Psychotherapy) .

הרצאתו עוררה פולמוס חריף מאד והתנגדות רבה, רק מיעוט מהשומעים התעניין ורצה לשמוע יותר. רוג'רס עצמו הופתע בתחילה מהתגובה ואחר כך, נסער. מאוחר יותר כתב שלא שיער את עוצמת ההתנגדות ואי-ההסכמה שהרצאתו עשויה לעורר. לאחר זמן הבין שבתפישתו אכן יש מן החידוש והבנה חדשה זו עוררה אותו להכיר בחידוש הרב שבגישתו הטיפולית. ההרצאה ההיסטורית הזו כללה את הליבה של הפסיכותרפיה הממוקדת באדם. רוג'רס הדגיש את ההכרח בקיומם של המוקדים הבאים במפגש הטיפולי: יצירת קשר אנושי ויחסים בין-אישיים חיוביים ובונים; התייחסות לתחום הרגשי והאמוציונאלי לא פחות מאשר לתחום הקוגניטיבי; דחיית פתרונות והפחתת הסברים אינטלקטואלים; הדגשת הכאן ועכשיו יותר מאשר הדגשת העבר. כאן כבר נטמן הזרע, לצמיחתו של מושג המפתח בתורה הרוג'ריאנית — הנטייה למימוש ( Actualizing Tendency .)

בנוסף, כאנטי-תזה לראייתו, הביא רוג'רס בהרצאה ההיסטורית הזו, דוגמה של טיפול שנלקחה מדו"ח טיפולי של וויליאמסון עצמו. בטיפול זה המטפל מציע פתרון למטופל על סמך הנתונים של המבחנים ומתכחש לרצון, לטעם האישי ולבחירות הראשוניות של המטופל. כך גם אין כל התייחסות לפתרונות שמציע המטופל בעצמו. רוג'רס מכנה טיפול זה מתן-עצה (Advice Giving) , ודוחה אותו מכל וכול.

מכאן יש מקום לראות את הייעוץ כנגזר מהמילה "עצה". עצה היא החלק של העץ המכיל את הליבה )המהות( והמעניק לגזע ולענפים את יציבותם. דרך העצה עוברים החומרים המזינים והמבטיחים את הקיום והצמיחה. יש אפוא להשתחרר מן ההיבט הדל והצר של ייעוץ כמתן עצה (Advice-Giving) .

יום ההרצאה ההיסטורית של רוג'רס היה ב- 11/12/1940 . רוג'רס מציין יום זה, כיום הולדתה של הפסיכותרפיה החדשה, פסיכותרפיה שהוא מכנה: "הפסיכותרפיה הממוקדת באדם" ("Person Centered Psychotherapy") . לאחר מכן, בשנת 1942 מפרסם רוג'רס את ספרו המהפכני: “Counseling and Psychotherapy: Newer Concepts in Practice” ( בתרגום חופשי: "ייעוץ ופסיכותרפיה — מושגים חדשים בפרקטיקה"). בספר זה מופיעים המושגים "ייעוץ" (Counseling) ו ” פרקטיקה ” ( Practice ) במקום "פסיכותרפיה" ( Psychotherapy ), בכדי להשתחרר מהפסיכואנליזה והמודל הרפואי שבבסיסה. זה בכדי לתת ביטוי לפסיכותרפיה חדשה ולא בכדי להבדיל ייעוץ מפסיכותרפיה. אגב, זה היה הרציונל של רוג'רס להתמיר את המושג "פציינט" (" Patient ") במושג "קליינט" ( "Client" ).

הפילוסופיה הדיאלוגית של מרטין בובר — רוג'רס הן בהרצאתו הראשונה והן בספרו המהפכני מבטא תפנית מחשבתית באשר לקריטריונים שעל פיהם יש לבחון את ערכה ואיכותה של פסיכותרפיה. לדעתו פסיכותרפיה אינה נבחנת במיומנויות, לא בתחום דעת, לא בשימוש בטכניקות ולא בחתירה לדיאגנוזות והשתקעות בחקירת סיבותיהן, אלא בזיקה הבין-אישית המתהווה בין שני הצדדים.

על מנת לבסס ולהעמיק את הכיוון הזה, כלומר הדגשת היחסים הבין-אישיים, רוג'רס פנה לחשיבה הדיאלוגית של מרטין בובר (Martin Buber) . בובר האמין שה"נוכחות" )ממשות העצמיות( מתקיימת ב"בין" האנושי; העצמיות מתממשת בשעה שאדם נפגש עם נוכח ומקבל אישור על-ידו. בובר כינה את המצב הזה זיקה וראה בו מצב נכסף אליו חותר האדם מראשיתו. הוא יחס לזיקה הרבה עוצמה, מעין כוח הנמצא מעבר לתפישת האדם )כוח טרנסנדנטאלי(. בזכות הזיקה, כלומר ההימצאות ב"בין" האנושי, מתאפשרת חווית ההימצאות בין הקיים ומעבר לו; השתחררות מן הנמצא ובו זמנית היכולת לשמרו; נרכשת היכולת להשתמש בקיים מבלי להשתעבד לו; כמו עליסה נכנסת אל המראה ונמצאת בארץ הפלאות אבל המראה גם היא נשמרת וקיימת. בובר מתאר שני מצבים ניגודיים באשר לזיקה: מצב בו מתקיימת הזיקה שהוא מכנה "אני ואתה" ומצב שבו לא מתקיימת הזיקה שהוא מכנה "אני והלז". בכל אחד מהמצבים הללו שפת הדיבור של האני שונה. במצב של "אני ואתה" אב-הדיבור הוא "אל"; במצב של "אני והלז" אב- הדיבור הוא "על". המצב הראשון מאופיין בפגישה בין השנים ודיאלוג ואילו במצב השני הפגישה משתבשת, מצב שתורגם ברוח בובר לשגישה ( Vergerung ; פגישה שהשתבשה) ובה אין אפשרות לקיום דיאלוג. במצב הראשון מוזמנת הסובייקטיביות והחוויה, ובמצב השני דומיננטיות האובייקטיביות והרציונאליות. ה"אני" הוא המקנה ליחסים את אופיים ומהותם. אגב, רוג'רס פגש את בובר בשנת 1957 , במישיגן ארצות הברית, את המפגש יזם רוג'רס.

רוג'רס מצא הקבלה רבה בין המצב הדיאלוגי של "אני ואתה" לבין המפגש הטיפולי ברוח "הפסיכותרפיה הממוקדת באדם". בשני המצבים באים לידי ביטוי אותם המאפיינים (אם כי, יש לציין, מנוסחים על-פי עולם מושגי שונה, עגה אחרת). בשני המצבים רואים את העיקר והמהות בהדגשת הזיקה הבין-אישית המתרחשת בין שני בני-אדם. בזכות הזיקה מתהווה אוירה בה ההגנות מפנות מקומן לכנות: ההתייחסות אל האחר היא כאל סובייקט (אתה) ולא כאל אובייקט (הלז) — מדברים אליו ולא עליו; אוירה בה מתקיימת חתירה לקלוט את האחר במלוא היקפו ודחיית כל ניסיון של הסתכלות צרה, שיפוטית, פטרונית ומזלזלת.

בעקבות הדיאלוג בין רוג'רס לבובר ניתן לראות את הסוד (המהות) של השיח הטיפולי ביכולת ליצור את הזיקה הבין-אישית הנכספת. זיקה המאפשרת את חווית "הניכוח" — מימוש העצמיות. מצב (הישג) שיש בו מן הפלא, המעניק בטחון והגנה, מעודד הסרת הגנות ומקנה את האומץ להימצא בקיים, אבל בו-זמנית נושא הבטחה לגבור על הקיים ולחוות מעבר לו.

יש לציין, כי במשנתם הקדימו בובר ורוג'רס את היינץ קוהוט ( Heinz Kohut )  , בחשיבות שמייחסים לנוכחות של ה"אחר" בבניית העצמי; ואת דונלנד ו. וויניקוט ( Donald W. Winnicot )  ,בחשיבות שיש להתרחשות המעברית, בין האובייקט לסובייקט.

התיאוריה של הייעוץ: התיאוריה הממוקדת באדם — קרל רוג'רס

תיאורית האישיות של הייעוץ — הציבור וכך גם אנשי המקצוע בתחום הפסיכולוגי מפחיתים בערכו של הייעוץ מאחר ורואים בו תרפיה שאין לה תיאורית אישיות. לראייה זו אין בסיס כי התיאוריה הממוקדת באדם, התיאוריה הרוג'ריאנית, היא תיאורית האישיות של הייעוץ. התיאוריה הממוקדת באדם היא תיאוריה לכל דבר, בעלת עמדות ברורות לגבי טבע האדם ולגבי התפתחות ולאחרונה גם התעשרה עמדתה לגבי הפסיכופתולוגיה. ההסתייגויות לגבי תיאוריה זו נובעות מכך שהיא תיאוריה חריגה במשפחת תיאוריות האישיות, מודגש בה בעיקר המרחב הרעיוני ממנו שאבה את עקרונותיה ולא ניכרים בה מסגרות וגבולות. השיח (הפסיכותרפיה) המלווה אותה נראה על פניו כשכל הישר של התרבות — אינו "מקצועי".

מי שיורד לעומקו מוצא כאן עמדה שיש לחוות אותה ולא כעשייה שיש לעשותה. בנוסף, בעשורים האחרונים, בתוקף העיתים ( Zeintung ), הופכת תיאוריה זו יותר ויותר למאגר ממנו יונקות תיאוריות פסיכולוגיות אחרות, דבר המטשטש עוד יותר את המסגרת שלה שהייתה רופפת מתחילתה.

באשר לטבע האדם, התיאוריה הזו דוחה מכל וכל את ההנחה המקובלת בתיאוריות אישיות רבות (אמנם בעבר יותר מאשר היום), שאדם מונע ע"י אינסטינקטים פרימיטיביים. התיאוריה הממוקדת באדם, מציעה הנחה חילופית שבכל אדם ואדם, כמו בכל אורגניזם חי, קיימת נטייה ביולוגית (אורגניזמית), מעין נטיה מרכזית החותרת לממש את הפוטנציאל הקיים והגלום בו ( Actualizing Tendency ) ההנחה בקיומה של הנטייה הזאת היא אבן הפינה של התיאוריה. חשיבות המושג "Actualizing Tendency" , בחשיבה הרוג'ריאנית, אנלוגי לחשיבות מושג "הלא מודע" בחשיבה הפרוידיאנית.

ה"נטיה להגשמה" זקוקה למערכת מיון שתלווה אותה, כלומר אותן חוויות שתורמות לה יתפשו כחיוביות ואילו אותן חוויות שפוגעות בה, או מעכבות אותה, תתפשנה כחוויות שליליות. מסתבר, שאכן קיימת מערכת מיון כזאת. מערכת מיון הנאמנה מאד ל"נטיה להגשמה". רוג'רס מכנה את מערכת המיון הזאת ה"הערכה אורגניזמית" (Organismic Valuing Process) . ההתאמה הברוכה הזאת בין ה"נטייה להגשמה" לבין ה"הערכה האורגניזמית" מביאה לה"הערכה עצמית" (Self Esteem) גבוהה ומכאן קצרה הדרך ל"הגשמה עצמית". אבל ההרמוניה הזאת מופרעת ועומדת בסיכון. הגורם המפריע הוא מערכת מיון נוספת, שרוג'רס מכנה ה"הסמלה" (Symbolic Valuing Process) . מערכת המיון הנוספת הזאת אינה נאמנה ל"נטיה להגשמה", היא נאמנה למקור אחר, שהוא העולם החיצוני. עולם חיצוני כפי שהוא מיוצג ע"י האחר — האמא. מערכת המיון הזאת פועלת על פי קריטריונים של העולם החיצוני, כפי שהאמא מייצגת אותו. במערכת זו לא תמיד החוויות שתורמות ל"נטיה להגשמה" נתפשות כחיוביות, הן עלולות להתפש כשליליות. דווקא, החוויות שאינן תורמות ל"נטיה להגשמה" עלולות להתפש כחיוביות. במקרים הללו נוצר מצב בו מתעצבים שתי תפישות עצמי. ה"עצמי האורגניזמי" (Organismic Self) וה"עצמי האידיאלי" (Ideal Self) . ה"עצמי האורגניזמי" נוצר בעקבות ה"הערכה האורגניזמית" ונמצא בהתאמה ל"נטיה להגשמה". ה"עצמי האידיאלי" נוצר בעקבות ה"הסמלה" ולא מחויב להיות בהתאמה עם ה"נטיה להגשמה".

ככל ש"הבידול" (Differentiation) בין שני העצמי ה"אורגניזמי" וה"אידיאלי" גדול יותר ה"הערכה העצמית" תהיה נמוכה יותר וה"נטיה להגשמה" תפגע והאדם לא יגיע ל"הגשמה עצמית". ככל שקיימת "התאמה" (Congruence) בין ה"עצמי האורגניזמי" לבין ה"עצמי האידיאלי" ה"הערכה העצמית" תיהיה גבוהה יותר וכך תסלל הדרך ל"הגשמה עצמית", התורמת לבריאות נפשית ולרווחה אישית.

ההתאמה המיוחלת תלויה ביחסים הנרקמים בין התינוק לאמו, כלומר ביכולתה של האם ליצור מצב בו ה"הסמלה", פעולת המיון שנמצאת בידה תיהיה מקבילה לפעילות של ה"הערכה האורגניזמית", כך שה"בידול" בין שתי מערכות העצמי יהיה מינימלי. רוג'רס מתאר באופן מפורט ששה מצבים ( Six Conditions ) ההכרחיים והמספיקים ( Necessary and Sufficient ) המביאים להתאמה המיוחלת.

מצבים אלה הם מצבים בין-אישיים בעלי איכות מיוחדת המתהווים בין התינוק לבין האם (האחר המשמעותי) במרוצת ההתפתחות. מצבים בין אישיים אלה מבוססים על אמפטיה, קבלה חיובית ללא תנאי והדדיות. מצבים אלו הופכים את ה"הסמלה" (מערכת המיון האמהית) למקבילה למערכת המיון האורגניזמית. וכך מתקיים "בידול " מינימלי, בין שתי מערכות העצמי ה"אורגניזמי" וה"אידיאלי". דבר שמביא ל"הערכה עצמית" גבוהה, יציבה ומגובשת התורמת ל"נטיה להגשמה" שהיא המקור לחיוניות ולבריאות הנפשית. במידה והאם נכשלת בביסוס היחסים הבין אישיים הללו, ה"הסמלה" וה"הערכה האורגניזמית" פועלות ללא ה"התאמה," ה"בידול" בין שתי מערכות העצמי גדל, ה"הערכה העצמית" מתערערת וה"נטיה להגשמה" נפגעת.

פעולת המיון המופלאה הזאת של ה-אם (ה"הסמלה" המקבילה ל"הערכה האורגניזמית") מתאפשרת תודות ל-אמפטיה (ברוח זאת אולי אפשר לאיית "אם-פטיה").

התיאוריה הממוקדת באדם היא תיאורית האישיות של הייעוץ. מאחר שתיאוריה זו מדגישה יותר את המרחב ורפים בה הגבולות, היא מאפשרת לתיאוריות אישיות אחרות להתקיים בצידה, במידה שיתמלאו בה שלושה עיקרים:

• אמונה בכוחותיו הערכיים, היצירתיים והבונים של האדם כ"דחפים" ראשוניים.
• השלמת (הרחבת) המציאות לרווחת האדם כיעד של התהליך הטיפולי (ההתפתחותי).
• אמפטיה-כעמדה-שיש-לחוות ( Experiential-Mode ) תהווה את הציר המרכזי של השיח
  הטיפולי (ההתפתחותי).

הפסיכולוגיה של הייעוץ: הפסיכולוגיה הממוקדת באדם — קרל רוג׳רס

לֹהלן סיכום העיקרים של הפסיכולוגיה הממוקדת באדם:

(א) התיאוריה

מושגי מפתח:

עצמי — Self
הנטייה להגשמה — Actualizing Tendency
הערכה אורגניזמית — Organismic Valuing Process
הסמלה — Symbolic Valuing Process
עצמי אורגניזמי — Organismic Self
עצמי אידיאלי —Ideal Self
הערכה עצמית — Self Esteem
בידול )פער( בין הערכת העצמי האידיאלי לביו הערכת העצמי האורגניזמית — Differentiation
התאמה — Congruence ; התאמה בין חוויות האדם ותגובותיו — לכידות פנימית
אי –התאמה — Incongruence ; אי – התאמה בין חוויות האדם ותגובותיו
האדם המתפקד במלואו — The Fully Functioning Person

מוקדי התייחסות:

מוצגים הכיוונים החדשים שרוג׳רס הציג בהרצאה בכנס של הארגון הפסיכולוגי האמריקאי ) APA ,) שהתקיים במיניסוטה ב – 11.12.1940 . נושא הרצאתו היה: ״כיוונים חדשים בייעוץ ובפסיכותרפיה״.

1. קשר אנושי ויחסים בין אישיים חיוביים ובונים, לא כהצעה אלא כתנאי ראשוני והכרחי, דבר שכונה מאוחר יותר מצבי ערך.
2. חתירה לגילוי ולהבנת העוצמה של הנועץ )דבר שמאוחר יותר כונה על ידי רוג׳רס ״הנטייה להגשמה״ ( Actualizing Tendency ). בנטייה זו ראה רוג׳רס את המניע המרכזי של האדם, מניע המשמש בסיס לכל ההתנהגויות, הן הפיזיולוגיות והן הפסיכולוגיות.
3. התיחסות לתחום הרגשי לא פחות מאשר לתחום הקוגניטיבי. התחום הרגשי כונה מאוחר יותר השדה הפנומנולוגי, שדה המהוה את סך כל החוויות שהאדם חווה בכל רגע נתון, כלומר העולם הפנימי הסובייקטיבי. ״…..החוויה היא עבורי הסמכות העליונה…….היא חכמה יותר מהאינטלקט שלי״.
4. דחיית פתרונות והפחתת הסברים אינטלקטואלים.
5. השתחררות מנאמנות לתיאוריה בלעדית ומהמחויבות להתאים את האדם לתיאוריה או לדיאגנוזה.
6. הדגשת הכאן ועכשיו לעומת הדגשת העבר.
7. התייחסות לשאיפות ותכניות לעתיד לעומת הדגשת אירועי העבר.

בהרצאה זו הביע רוג׳רס התנגדות חריפה לתיאוריה Factor-Centered Theory . תיאוריה שהציע Edmond Griffith Williamson , שהיה נשיא ה – APA , ב –1939 . תיאוריה זו היתה מבוססת על השוואת נתוני איבחון של הנועץ לנורמות וניתוחי גורמים למיניהם המבוססים על איסוף נתונים ועיבודם הסטטיסטי והתהליך הטיפולי התבסס על ההשוואות הללו.

(ב) הפסיכותרפיה

מצבי ערך — Conditions Of Worth :

ששה מצבים הכרחיים ומספיקים לקיומו של תהליך טיפולי מבטיח.
רוג׳רס מנסח את המצבים הללו בצורת שאלות:

1. האם הנועץ יכול להיות בקשר ( Contact ) ?
   המושג ״קשר״ מוגדר כשאחד משנה את שדה החוויה של השני.
2. האם הנועץ יכול להעזר בתרפיה ?
   כאן יש לבחון את החרדה ואת מידת הפגיעות של הנועץ.
3. האם היועץ יכול להיות בלכידות ובהתאמה ) Congruence ( עם הנועץ ?
4. האם היועץ יכול לחוות קבלה חיובית ללא תנאי כלפי הנועץ ?
5. האם היועץ יכול לחוש אמפטיה כלפי הנועץ ?
6. האם הנועץ חש, ולו במעט, את הקבלה החיובית ללא תנאי ואת האמפטיה שהיועץ חש כלפיו ?

התשובות לשאלות הללו חייבות להיות חיוביות כדי שהתהליך הטיפולי יצליח. יש להיזהר לא להפוך את מצבי הערך הללו לתנאים.

מפגש של ״אני ואתה״

לחתור ליצירת מפגש של ״אני ואתה״ ברוח הפילוסופיה הדיאלוגית של מרטין בובר: לדבר אל המטופל ולא עליו; על המטפל להיות חופשי מהגנות, מסמכות ומדעות קדומות ולהיות בהתאמה עם חוויותיו ותגובותיו.

הכרה והוקרה של הנטיה להגשמה

להביא להקבלה בין ה״הסלמה״ לבין ה״הערכה האורגניזמית״.

סיכום החשיבה הרוג׳ריאנית

ניתן לציין שמתחזקת ההרגשה שתרומתו של רוג׳רס מיטיבה יותר לאדם מתרומתו של פרויד ומכאן יש לה יותר סיכויים להביא להעצמתו 6. העמדת ההערכה העצמית במרכז במקום ההתמקדות בחרדה; הדגשת ההווה והעתיד בניגוד להדגשת העבר; ויותר מכל העמדת יחסים בין –אישיים כיעד נכסף במקום נתינת הבכורה להסתגרות האדם בעולמו שלו, שלא מודע לו עצמו. נראה שהתפנית הזאת הופכת את האדם יותר — ליוצר את חייו מאשר לתוצר של חייו.

המקורות הביבליוגרפיים עליהם נסמכנו בהצגת משנתו של רוג'רס, החשיבה הממוקדת באדם, (פרק ג סעיפים 1 , 2 ו- 3), מצוטטים להלן

המפגש שבין הפסיכולוגיה הממוקדת באדם לבין הפסיכופתולוגיה

היחסים שהתפתחו בין הפסיכולוגיה הרוג׳ריאנית הממוקדת באדם לבין הפסיכופתולוגיה הם יחסים מורכבים . הפסיכולוגיה הרוג׳ריאנית ספגה ביקורת על שהיא נמנעה מלהתייחס לפסיכופתולוגיה. ראו בכך מעין התחמקות שפסיכולוגיה רצינית אינה יכולה להרשות לעצמה. אחרים ראו בכך אי – יכולת שמקורה בחולשתה של הפסיכולוגיה הזו מאחר ואין בה העומק הדרוש כדי לטפל בהפרעות כרוניות או באנשים שנפגעו באופן חמור בתפקוד. שני כיווני הביקורת הללו אינם מוצדקים. אכן, היתה הימנעות שנבעה מעמדתו של רוג׳רס עצמו וחשוב להדגיש שההימנעות לא נבעה מאי –יכולתה או מהתחמקותה של הפסיכולוגיה הממוקדת באדם לעסוק בתחום, אלא מהתנגדותו העקרונית של רוג׳רס עצמו לשיטות המקובלות של הפסיכיאטריה המבוססות על המודל הרפואי. תקופתו של רוג׳רס אופיינה בעיסוק רב של הפסיכיאטריה בניסוח הפרעות נפשיות (בשנת 1952 , לאחר עבודה ממושכת התפרסם הסיווג האמריקאי להפרעות נפשיות ה – DSMI , שביטא את אי – ההסכמה מהסיווג האירופאי, ה – ICD ).

רוג׳רס, כמו רבים אחרים, היה מאוכזב מהמהימנות ומהתוקף הנמוכים של הדיאגנוזות. כך גם היה ער לתרומתן המוגבלת של הדיאגנוזות מבחינה מעשית )אין סיבה ספציפית להפרעה ספציפית ומכאן אין דרך טיפול ספציפית להפרעה הנידונה(. ההתנגדות העיקרית נבעה מכך שהשיטה של הערכה – בוחנת – שופטת,ע״י מומחה מבחוץ, עומדת בניגוד גמור לתפישתו הממוקדת באדם. רוג׳רס גרס שהתרומה העיקרית כאן היא למומחים –אנשי מקצוע שיצרו לעצמם שפה כדי לתקשר ביניהם ״על האדם״. דבר המקנה להם ביטחון, סמכות ויוקרה; האדם הסובל הופך לאובייקט והתיוג מעצים את אי –הלכידות הפנימית שלו ( Incongruence ).

פרוייקט ויסקונסין ( Wisconsin Project ) שרוג׳רס תכנן, כמעט בתחילת דרכו, משמש ראייה לכך. פרוייקט זה היה טיפול בקבוצה של סכיזופרנים מאושפזים. לרוג׳רס היתה ביקורת קשה על צורת הטיפול ועצם האשפוז באוירה המאופיינת בחסך של יחסים בין –אישיים. כך גם טען כנגד השיטה הפסיכיאטרית שאינה מעודדת את הביטוי הפסיכוטי, דבר שלא מאפשר אינטגרציה בין החוויות של האדם ותגובותיו ( Congruence ). המאושפזים חיים באוירה שפועלת בכיוון ההפוך המעודדת את אי –הלכידות ( Incongruence ), דבר שגורם נזק לכל אדם.

אבל לאוכלוסיה זו הוא ממש קטלני. הפסיכיאטריה אינה מכירה בצורך של יצירת יחסים בין – אישיים, דבר שיכול לעזור ולהגן מההתפוררות של העצמי ולהחליש את תחושת האיום על העצמי, ממנו סובלים הסכיזופרנים. לסיכום, רוג׳רס מדגיש כי באופן בלתי תלוי באוכלוסיה בה עובדים: פסיכוטיים, עבריינים נורמלים ונירוטיים, הגורם החשוב ביותר לשינוי קונסטרוקטיבי הוא ביצירת יחסים בין – אישיים המעניקים מצבי ערך. לכן, כל דיאגנוזה פסיכיאטרית אינה רלוונטית.

בסקירת ההתייחסויות השונות של רוג׳רס לדיאגנוזה, נראה שהתנגדותו אינה נובעת מהתנגדות לדיאגנוזה כשלעצמה אלא לקריטריונים שעל – פיהם היא נקבעה. רוג׳רס מציין במפורש שדיאגנוזה בה הקריטריונים, על – פיהם היא נקבעת, באים מהחוויה של הנועץ תוך כדי המפגש הטיפולי, היא תהליך משמעותי שיש לברך עליו. לדיאגנוזה שמקורה באינטלקט של המומחה אין ערך מעשי ועלולה להיות הרסנית.

עם שינוי העתים, משנות התשעים של המאה הקודמת, וכך גם עם התחזקותה של הפסיכולוגיה הממוקדת באדם, מתחילים להסתמן בה שני כיוונים: אחד, הממשיך להימנע מהעיסוק בפסיכופתולוגיה והשני, המנסה למצוא דרך למפגש עם הפסיכופתולוגיה מבלי לפגוע בעיקרים. לדוגמא, אלקה למברס ( Elke Lambers )  רואה את המקור של ההפרעות הנפשיות בחוסר ההתאמה ובאי –הלכידות שבין העצמי
ובין העולם החוויתי של האדם ( Incongruence ), דבר שנגרם ממצבי הערך ( Conditions of Worth ) שבהם צויד האדם ע״י הדמויות המשמעותיות שנפגש בהם בחייו וע״י התרבות בה התפתח. למברס
מסבירה את ההפרעות הנפשיות, נירוזות, פסיכוזות והפרעות אישיות, על פי מצבי הערך:

נירוזות — מתקיימים ״מצבי ערך״ יחסית יציבים אבל מלווים באי –קבלה ועונשים כאשר לא עומדים בציפיות, כלומר, הקבלה כאן היא על תנאי, מצבי הערך הופכים לתנאי ערך.

דבר זה גורם לשנאה עצמית המביאה להערכה עצמית נמוכה; עצמי נוקשה; תלות במקור הערכה חיצוני; פחד נטישה; הכחשה; רגשות שלא מביאים לקבלה נדחים ומתעוותים; האדם חסום ולא פתוח לחוויות חדשות; קושי בהבעה רגשית ומחלות פסיכוסומאטיות.

פסיכוזות — ״מצבי הערך״ מאופיינים בהזנחה רגשית, דחייה ואי – קבלה.

העצמי נמצא באיום רב, מתגונן מפני קשר הן עם אנשים והן עם הסביבה; הקומוניקציה נתפסת כהרסנית; נוצרות עמדות הגנה נוקשות; בריחה מהמציאות; דברים אלו באים לידי ביטוי בקשת רחבה של התנהגויות וסימפטומים כמו התנהגות פרנואידית, קטטונית, קשיים בדיבור, שמיעת קולות ועוד…

הפרעות אישיות — ״מצבי הערך״ מאופיינים בהזנחה ובמלחמות כוח וקשורים לסיפוק הצרכים של בעלי הכוח כבר בשלבים מוקדמים של ההתפתחות.

אי – יכולת לצפות יחסים,לומדים לחיות עם הרגע; אי –מסוגלות ללמוד מהחוויה דבר המביא להכחשת העצמי ולתחושה עמוקה של חוסר ערך; הסיבות והכשלונות מיוחסות לאחרים ולסביבה החיצונית; אי – יכולת לקחת אחריות; אי – יכולת לתפקד באופן חברתי; אי –יכולת להבעה רגשית; התקפות זעם.

הפרעת האישיות הגבולית — "מצבי הערך״ מאופיינים בהזנחה רגשית, בחוסר יציבות ובאי – עקביות כבר בשלבים הראשונים של ההתפתחות. הפרעה זו אמנם נכללת באשכול Cluster) B ) של הפרעות האישיות, אולם מובאת כאן בגלל שכיחותה הגבוהה בדיאגנוזות פסיכיאטריות.

האדם נמצא במצב מתמיד של ציפייה ואיום; אי – יכולת לפתח דימוי עצמי; הדימוי – העצמי חסר יציבות וגבולות; חסרים האמצעים לאינטגרציה עם חוויות; אי –יכולת להתמודד עם חוויות חדשות; חוויות חדשות הופכות למצבים משבריים.

פאול ווילקינס ( Paul Wilkins )  מציע מודל דיאגנוסטי המבוסס על ששת מצבי הערך. לפיו, על היועץ לענות באיזה מידה היועץ מצליח לענות חיובית, לעומת שלילית, על מצבי הערך, בהתיחסות לנועץ הספציפי. על פי הנתונים הללו ניתן לקבוע את מידת הפגיעות של הנועץ. הביקורת למודל זה שהדיאגנוזה תלויה בכישוריו וביכולותיו של היועץ ומכאן חולשתה.

ליזבת סומרבק ( Lisbeth Sommerbeck )  דנה בשתי צורות הדיאגנוזה, זו שעל פי המודל הרפואי וזו שעל פי המודל של ווילקינס. סומרבק טוענת שמתקיימות כאן שתי הסתכלויות שונות. ההסתכלות במודל הרפואי מבוססת על עקומות ונורמות שהצטברו בתחום האקדמי. ההסכלות במודל של ווילקינס מבוססת על ההתרחשות שהתהוותה בין היועץ לנועץ הספציפי. הסתכלות זו מחייבת את היועץ להתייחס לעולמו של הנועץ כאילו היה עולמו שלו.

סומרבק מסכמת: אלה שתי מערכות הסתכלות נפרדות וקומפלמנטריות. אי – אפשר לקבוע תיאורטית מה נכון יותר או מה אמיתי יותר. בחירת ההסתכלות צריכה להעשות לנוכח הנועץ הספציפי ולקבוע מה נכון יותר או מה אמיתי יותר בשבילו.

אין זה מפתיע כי לפסיכולוגיה הממוקדת באדם יש קושי עם המודל הרפואי מאחר ומודל זה מושתת על מפגש של ״אני והלז״ ומתקיים בו אב הדיבור ״על״, בעוד שהמודל של ווילקינס מעוגן במפגש של ״אני ואתה״ ומתקיים בו אב הדיבור ״אל״.

הפסיכואנליזה פוגשת את הפסיכולוגיה הממוקדת באדם

נתייחס כאן:
לפסיכולוגית העצמי ( Self Psychology) ;
לפסיכואנליזה ההתייחסותית ( Relational Psychoanalysis ) ;
לפסיכואנליזה האינטרסובייקטיבית ( Intersubjective Psychoanalysis ) .

(א) פסיכולוגית העצמי

היינץ קוהוט ) 1913-1981 (, אבי פסיכולוגית העצמי, נחשב לאחת הדמויות שהשפיעו ביותר על הפסיכואנליזה אחרי פרויד. מייחסים לו את שחרורה של הפסיכואנליזה ממושגים ארכאיים שהיתה שבויה בהם, לא התאימו לתקופה וערערו את תוקפה ואמינותה. מחמיאים לקוהוט שבנה גשר בין הפסיכואנליזה וההומניזם. קוהוט הצליח להוביל את התפנית החדה מבלי לערער את הממסד הפסיכואנליטי, תוך כבוד לפרויד האב המייסד. אנייס אופנהיימר, בביוגרפיה שכתבה על קוהוט 12 אומרת: ״התרחב חזונו בתחום הקליני; עסק בהבנת תופעות אנושיות היסטוריות; ביקר את הגאווה על כלים ושיטות; העצמי ושימורו הפכו ללב ליבה של ההתפתחות הנפשית; תסביך אדיפוס איבד את התפקיד המרכזי וכמוהו הדחפים שהפכו להיות תוצרים של התפוררות העצמי ולא כוחות ראשוניים; האמפטיה התחילה למלא תפקיד חיוני בתורתו, חזר והדגיש שהמושג הוא מושג חיוני שאין הפסיכואנליזה יכולה להתקיים בלעדיו״.

קוהוט, בעקבות פרויד והמסורת הפסיכואנליטית ממנה בא, מייחס גם הוא את הפרדוקס היסודי של האדם בכך שהאדם הינו הסובייקט והאובייקט של עצמו בעת ובעונה. פרויד ראה בפרדוקס הזה בעיקר את הקונפליקט שבין יצר ומצפון והדגיש את תחושת האשם מהאיום שהאדם לא יצליח לשלוט על יצריו.

מכאן נובע הפרופיל של האדם האשם. קוהוט העביר את הקונפליקט המרכזי לציר אחר, חרדה מהשתלטות האובייקט ואיבוד הסובייקט (העצמי). מכאן מצטייר פרופיל שונה של האדם, האדם הטרגי. האדם האשם
זקוק לחינוך ולריסון בעוד שהאדם הטרגי זקוק להכלה ולהגנה. בעקבות זאת מסתמן צורך בשני פרופילים שונים של מטפלים — מחנך מכוון לעומת מכיל מגן.

התפנית של קוהוט באה לידי ביטוי גם בתורת ההתפתחות שלו. על פיה העצמי הבריא חווה שלושה סוגים של מצבים רגשיים )ארגון חוויות — התנסויות(. היכולת לחוות את שלושת הסוגים הללו תלויה בסביבה מאפשרת, סביבה בה האנשים המשמעותיים מגיבים בהתאמה לניזקקות של התינוק. (אי – אפשר להימנע מלהיזכר במושגים הרוג׳ריניים כגון הערכה אורגניזמית, הסמלה, התאמה ועוד.) קוהוט מכנה את האנשים המשמעותיים המגיבים בהתאמה ״זולתעצמי״ ( Selfobject ). הזולתעצמי אינו רק סובייקט לאהבה אלא בעיקר סובייקט אליו ניזקקים ודרכו מקבלים את האישור לקיום.

שׁלושת הסוגים של ארגון חוויות הם:

ההתנסות הראשונה — התינוק זקוק למעורבות עם זולתעצמי שיגיב לתחושת החיוניות, העוצמה, הכוח והמושלמות שלו ויאשר אותה. התחושה הזו הזוכה לאישור המותאם מאפשרת את ההיענות לכוח והצלחה, דבר שיזין את קוטב השאיפות.

ההתנסות השניה — התינוק זקוק למעורבות עם זולתעצמי שיאפשר לו להתמזג עם המושלמות של האחר, אידיאליזציה של האחר והישענות על העוצמה של האחר. התחושה הזאת, הזוכה לאישור המותאם, מאפשרת היענות לנורמות וערכים, דבר שיזין את הקוטב של הסטנדרטים והאידיאלים.

ההתנסות השלישית — התינוק זקוק למעורבות עם זולת עצמי שיאפשר לו את תחושת הדמיות (הדומה) לאחר ויעודד את הדומה. התחושה כאן, הזוכה לאישור המותאם, מאפשרת את התנועה בין שני הקטבים הראשונים ומביאה ליכולת לחוש שווה בין שווים.

העצמי הבריא הוא דו – קוטבי, קוטב השאיפות וקוטב האידיאלים.השאיפות נגזרות מההתנסות הראשונה והאידיאלים מההתנסות השניה. האיזון והתנועה המתמידה בין שני הקטבים נגזרים מההתנסות השלישית ומהווים מקור לבריאות הנפש ולאיכות החיים. בעצמי הפגום אין תנועה ואין איזון בין הקטבים וקיימת הישענות על קוטב אחד יותר מאשר על הקוטב השני. בעצמי השבור שני הקטבים הרוסים והעצמי אינו יכול להישען עליהם.

אגב, התפנית של קוהוט שינתה גם את המשוואה הפרודיאנית באשר לאהבה עצמית (הנרקיסיזם כפי שכונתה על ידי פרויד). לפי קוהוט ההשקעה ב״עצמי״ לא היא המעכבת את אהבת האחר, כפי שגרס פרויד. חסך באהבה עצמית היא היא שאינה מאפשרת את אהבת האחר.

המפגש בין פסיכולוגית העצמי לבין הפסיכולוגיה הממוקדת באדם

רוברט סטולורואו ( Robert D. Stolorow ) במאמר שנכתב בשנת ( 1976 ) אומר שקיימות הקבלות מפתיעות בין הטכניקות והטיפולים של קוהוט, כפי שהוא מביא מנסיונו הקליני עם נרקיסיסטים, לבין הטכניקות והתהליכים הטיפוליים של רוג׳רס. סטולורואו מציע לאנליסט (המטפל הפסיכואנליטי) לפנות אל הפסיכותרפיה הממוקדת באדם. הדבר יכול להפרות אותו ולתרום לו בעבודה הטיפולית. יחד עם זאת, מציין סטולורואו שלתהליך הטיפולי הרוג׳ריאני אין לו אח ורע בספרות הפסיכואנליטית. אמנם לסטולורואו יש הסתיגות להתאמתה של הפסיכותרפיה הזו לכל סוגי המטופלים. (הערה שלי: ההסתיגות שמובעת כאן צריכה להיות בכוון אחר, כלומר, התאמתה של הפסיכותרפיה הזאת לכל סוגי המטפלים).

אדוין קהאן ( Edwin Kahan ) במאמרו משנת 198514 , מחמיא לקוהוט שהצליח לאמץ מושגים רוג׳ריאניים ובכך הצליח לבנות גשר בין ההומניזם לפסיכואנליזה. קהאן מוצא קווי דמיון רבים בין קוהוט לרוג׳רס ( Similiarities ) אך מוצא שהגשר שלם רק בחלקו (ראה הבדלים).

קווי הדמיון ( Similiarities ) לפי קהאן:

1. התמקדות בחוויה הסובייקטיבית של האדם.
2. בניית התיאוריה על יסוד ההתנסות הטיפולית.
3. התמקדות במושג ה״עצמי״.
4. הכרה בניזקקות של האדם לאחר כדי לחוש את קיומו שלו.
5. הקניית חשיבות מרכזית לאמפטיה.
6. הענקת המקום המרכזי ליחסים בין – אישיים הן בהתפתחות והן בטיפול.
7. אמונה בבחירה חופשית ודחיית דטרמיניזם.
8. אמונה בכוחם של מטרות ושאיפות לעתיד.
9. חשיבות של כאן ועכשיו.
10. אמונה בכוחו של האדם לצמוח.
11. אמונה שבריאות הנפש תלויה בהעצמת העצמי בעוד שהפסיכופתולוגיה מתרחשת בהתעררות העצמי.
12. התנגדות למרכזיות של שיטות וחומרים.
13. דחיית הפרדיגמה המדעית בהתייחסות לאדם.

הבדלים לפי קהאן:

1. קוהוט האמין שערכים ואידיאלים נרכשים דרך יחסים עם זולתעצמי ורוג׳רס האמין שערכים ואידיאלים קיימים אצל האדם בתוקף אישיותו ולא זקוקים להשלמה.
2. קוהוט רואה הבדלים איכותיים בין הפרעות הנפש השונות ולא דוחה תיוג ודיאגנוזה. רוג׳רס לעומתו, נרתע מתיוג ודיאגנוזה, מאחר שהוא מאמין שההבדלים בין מחלות הנפש השונות הם כמותיים ולא איכותיים, לדעתו אמפטיה וקבלה חיובית, ללא תנאי, מתאימים בכל המקרים.
3. קוהוט הצדיק במקרים מסוימים את הצורה המסורתית של השכיבה על הספה ואילו רוג׳רס ישב תמיד פנים אל פנים עם המטופל.
4. קוהוט דגל בטיפול ארוך טווח ואילו רוג׳רס האמין בטיפול קצר מועד.
5. קוהוט סבר שעל המטפל לעבור אימון ממושך ואילו רוג׳רס לא האמין באימון ממושך אלא בכוחה של אישיותו של המטפל.
6. קוהוט העריך פורמליות ורוג׳רס לא התייחס אליה.
7. בסיכום, קהאן אומר שקוהוט לא השתחרר לגמרי מהמסורת הפסיכואנליטית המסורתית.

ג׳וף גודמן ( Geoff Goodman ) במאמרו מ –199115 סוקר את ההגדרות השונות של האמפטיה שרוג׳רס וקוהוט ניסחו במהלך ההתפתחות התיאורטית שלהם. גודמן מגיע למסקנה שכל אחד מהם ״מחזיק״ באמפטיה אחרת. האמפטיה של רוג׳רס ספוגה יותר בסובייקטיביות בעוד שהאמפטיה של קוהוט נוטה יותר לאובייקטיביות. לפנינו שני תיאורטיקנים אוחזים באם –פטיה (אמפטיה). אחד בעטיפה הממוקדת באדם והשני באריזה הפסיכואנליטית (הדינמית). ננסה לבחון את שתי האם –פטיות דרך השימוש שנעשה בהן על ידי שתי אימהות: האם ״הדינמית״ של קוהוט (שהיא בת משפחה קרובה של האם של וויניקוט) והאם ״הרוג׳ריאנית״. האם הדינמית מגייסת את האמפטיה שלה (האימהות שלה) כדי לעזור לתינוק שלה להשלים עם המציאות, היא מביאה אותו לוויתור תוך משחק זהיר, עדין ורגיש, שמעורבות בו אשלייה והתפכחות. האם הרוג׳ריאנית משתמשת באמפטיה שלה (באימהות שלה) כדי להשלים את המציאות מאחר והיא מאמינה שהמציאות, ללא התינוק שלה וללא הפוטנציאל המיועד להתממש שהתינוק מביא עימו, נמצאת חסרה.

מסתבר, שלמרות הזהות המושגית קיים הבדל מהותי בשימוש במונח אמפטיה. קוהוט, שצור מחצבתו הוא הזרם הפסיכואנליטי, רואה משימה עקרית של ה״עצמי״ בויתור. הויתור הוא המחיר שעל ה״עצמי״ לשלם להרחבת המודעות שתביא אותו להסתגלות )התנועה בין הקטבים(. אצל רוג׳רס המשימה העיקרית של ה״עצמי״ אינה בויתור אלא בחתירה להעצמה כדי שיהיה מסוגל למלא את ייעודו במציאות.

אדוין קהאן במאמרו משנת 199816 ממשיך ומחמיא לקוהוט על התפנית הברוכה שהביא לפסיכואנליזה אבל אינו נמנע מבקורת. הבקורת מתייחסת לכך שקוהוט, עמיתיו ותלמידיו, שאימצו את התשתית הטיפולית של רוג׳רס וכך גם עיקרים תיאורטיים, מעולם לא הודו בכך. אין ספק לגבי ראשוניותו של רוג׳רס ולנגישות הרבה שהיתה לקוהוט לפסיכולוגיה הרוג׳ריאנית, מאחר שקוהוט ורוג׳רס עבדו באותה אוניברסיטה.

(ב) הפסיכואנליזה ההתייחסותית

התפתחותה של ״הפסיכואנליזה ההתייחסותית״ היא מעניינת. מראשיתה של הפסיכואנליזה התקיימו בה מושגים התייחסותיים, כלומר, מושגים המבטאים יחסים בין –אישיים, אבל הדבר נעשה בצורה בלתי ישירה. המושגים ההתייחסותיים הופיעו בדיון במושג ״העברה״, מאוחר יותר, במושג ״העברה נגדית״ — שני מושגים שזכו לעיסוק נרחב כבר אצל פרויד עצמו.

המניע החזק של הפסיכואנליזה להיות מדע ומאוחר יותר ממסד סגור, השפיע על הנסיונות להתעלמותה מיחסים בין – אישיים. תחום זה בעצם מהותו הינו עמום, חמקמק ולא נכנע למסגור ולניסוח בהגדרות מדויקות, דברים שגישה מדעית משתדלת לדחות. מסתבר שכאשר מדובר על האדם, למרות הנסיונות להתעלם, אי – אפשר להימנע מיחסים בין –אישיים. לא ניתן להתעלם מתיפקודם המרכזי בהתפתחותו, בהתנהגותו ובבריאות נפשו של האדם. הפסיכואנליזה נאלצה איפוא, לנוכח המציאות האנושית, להשתמש במושגים התייחסותיים גם אם הדבר לא היה בחזית התיאורטית שלה.

הטבעת המושג ״פסיכואנליזה התייחסותית״ מיוחסת לסטיפן מיטשל ( Stephan Mitchell ) וג׳יי גרינברג ( Gay Greenberg ) בשנת 1983 . שני החוקרים הללו ערכו סקר היסטורי על התפתחות הפסיכואנליה וניסו למיין את התיאוריות השונות שהתפתחו בה. הם השתמשו במושג ״פסיכואנליזה התייחסותית״ כדי לכנות קבוצת תיאוריות שכללה בעיקר את התיאוריות של סוליבן ( Sullivan ), וויניקוט ( Winnicott ) וקוהוט ( Kohut ). תיאוריות שבאה בהן לידי ביטוי תפנית חדה מהכיוונים המסורתיים.

כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1988 , התמקד מיטשל בספרו בקבוצת התיאוריות שכינה תיאוריות התייחסותיות בפסיכואנליזה. מיטשל הגיע למסקנה, שלמרות ההבדלים הרבים שביניהן, בא בהן ביטוי גורם משותף שהוא מכנה ״מודל״. זהו מודל המקיים שלושה קטבים ( poles ) והם: עצמי, אחר ואינטראקציה.

בשנת 1999 , מיטשל יחד עם עמיתו לואיס ארון ( Lewis Aron ) בספרם נסוגו מהשימוש במונח תיאוריה בהקשר לפסיכואנליזה התייחסותית. הם העדיפו להשתמש במונחים כמו מטה – תיאוריה, ראיית עולם, מערכת מחשבתית ורואים כאן מעין עמדה נרחבת. עמדה המאמצת את המרכזיות של היחסים הבין –אישיים בהתפתחותו, בגיבוש אופיו, בתרומה לאיכות חייו ובהשפעה על בריאותו הנפשית של האדם. מיטשל וארון ממשיכים וקובעים שכל אנליסט )מטפל פסיכואנליטי( המאמץ את העמדה הזאת הרי הוא אנליסט התייחסותי.

בנוסף, מיטשל וארון מצאו לנכון להדגיש שעמדה רחבה זו, בעצם מהותה, היא בעלת גבולות רכים וגמישים, מכבדת עמימות ואת המתח שקיים בין הקטבים, נמנעת מהיררכיה וסמכות ומעודדת בחירה וספונטניות (הפרדיגמה הפוסט – מודרנית). האתגר של האנליסט ההתייחסותי איפוא, הוא להיות מסוגל להשתחרר מהגבולות הנוקשים והמוגדרים של הכיוונים מהם הוא בא (הפרדיגמה המדעית).

בשנת 2000 , בסמוך לסיום ספרו, נפטר מיטשל. לואיס ארון ועמיתתו אדריאן הריס ( Adrienne Harris ) המשיכו את דרכו בספרם. הם נסו לבחון ולנסח את התשתית הטיפולית ( Therapeutic action )
של העמדה ההתייחסותית. ארון והריס התבססו למטרה זו על מאמרה של דרלין ברגמן –ארנברג ( Darlene Bergman Ehrenberg ) , מאמר שנכתב בשנת 1974. במאמר זה מתבססת המחברת על הפילוסופיה הדיאלוגית של מרטין בובר ורואה ביחסים של ״אני ואתה״ את המפגש הטיפולי המבטיח. היא מציינת שהדבר מחייב את המטפל להיות פתוח, מוכן לחשוף את עצמו, להימנע מאידיאליזציה של עצמו ועליו לצמצם למינימום את ההיררכיה והסמכות; לחתור למצב שבו קיימים שני בני אדם החווים את ההתרחשות ביניהם, ללא מעורבותם של גורמים זרים.

דרלין ברגמן – ארנברג, כשני עשורים אחרי רוג׳רס, הולכת בעקבותיו ומאמצת את הפילוסופיה הדיאלוגית של בובר, בדומה לרוג׳רס גם היא רואה את המפגש של ״אני ואתה״ כמפגש הכרחי ומבטיח בטיפול כמו במרוצת ההתפתחות.

דרלין ברגמן –ארנברג אינה מזכירה את רוג׳רס, היא נסמכת על יחסי אובייקט ובעיקר על תורתו של וויניקוט ורואה את האינטראקציה המתרחשת במפגש של ״אני ואתה״ כמקבילה לתחום הביניים ( Transitional Space ) של ווינוקוט, וכל המשתמע מכך לבריאות נפשו של האדם.

המפגש בין הפסיכואנליזה ההתייחסותית לבין הפסיכולוגיה הממוקדת באדם

במפגש זה בולטת מאד הקירבה המהותית שבין שני הכיוונים. אם כי כל אחד מהכיוונים הללו יונק מתרבות (תחום, זרם) פסיכולוגי אחר ומשתמש בשפה (עגה) שונה. הקירבה הזאת באה לידי ביטוי במישורים הבאים:

1. העמדת יחסים בין – אישיים בנקודת המוצא התיאורטית בהתיחסות לאדם.
2. בחירת הפילוסופיה הדיאלוגית של מרטין בובר כתשתית טיפולית.
3. המקום של המטפל, כלומר, להיות ״האני״ במפגש של ״אני ואתה״.
4. בשני הכיוונים בא לידי ביטוי החזון הפתוח, השאיפה ל״מרחב״ (הפרדיגמה הפוסט –מודרנית) לעומת החזון הסגור, ההתבצרות ב״נחלה״ (הפרדיגמה המדעית).

(ג) הפסיכואנליזה האינטרסובייקטיבית

ג׳סיקה בנג׳מין ( Jessica Benjamin ) בספרה The Bonds of Love כותבת שהפסיכואנליזה משנה כיוון כשהשינוי עיקרו במיקוד שניתן ליחסי אם – תינוק בשלבים הפרה –אדיפליים לעומת ההתמקדות שהיתה במשולש האדיפלי בעבר. שינוי זה הוא שינוי רב פנים שהביא לבנייתן של תיאוריות חדשות. בנג׳מין רואה את העיקר במעבר מהמרכזיות שהוענקה לאב למרכזיות המוענקת לאם. מעבר זה הוא מעבר מחוקים, היררכיה, סמכות ומשמעת המיוחסים לגבריות לעבר יחסים, אינטראקציה, שיוויון ומשמעות המיוחסים לנשיות. הפסיכואנליזה האינטרסובייקטיבית נכללת בכיוון של פנייה לאם.

לדעת בנג׳מין (שעסקה בפמיניזם בצד העיסוק בפסיכואנליזה) השינוי הזה שחל בפסיכואנליזה בא בעקבות השינויים שחלו במעמד האישה בתרבות המערבית, במהלך המאה האחרונה. האישה עוברת ממעמד של אובייקט פסיבי בעולם הגברי לסובייקט אקטיבי בעולמה היא. פרויד ובני דורו לא יכלו להעניק לאם (האישה) תפקיד אקטיבי עשיר. הם ראו בה אובייקט מזין, אורלי ומספק נוחות. בלשונו של מרטין בובר, הם ראו יחסי אם – תינוק כמפגש של ״אני והלז״. הפסיכואנליזה האינטרסובייקטיבית מעניקה חשיבות רבה למפגש אם – תינוק שאיכותו נקבעת במידה שהאם מצליחה להפכו למפגש של ״אני ואתה״. דבר שהתינוק משתוקק לו והאם מיועדת לו בתוקף אמהותה.

אינטרסובייקטיביות — לפי בנג׳מין המושג מכוון הן לתיאוריה והן ליכולת אנושית. יכולת אנושית, שהיא יכולת קמאית של האדם וטבועה בטבעו, אליה הוא נכסף מיום היולדו מאחר והיא האמצעי להענקת תחושת קיום )הלידה הפסיכולוגית של העצמי(. יכולת זו מתעודדת ומתעשרת מתוך מארג היחסים בין התינוק לבין אימו ( Bonds of Love ). בנג׳מין בחרה במושג Recognition (שתרגומו לעברית מהווה שילוב מעניין והוא ״הכרה –הוקרה״) כדי לתאר את מערכת היחסים המופלאה שבין אם לתינוקה. היא מציגה אוסף של מונחים נירדפים כדי להרחיב ולהעמיק את ההבנה של המערכת הזאת. מונחים אלו הם: אישור, נתינת תוקף, דעת, קבלה, הבנה, הרגשה, נתינה, שימת לב, סובלנות, הערכה, ראייה, הזדהות, דמיות……… אהבה. תהליך ה״הכרה –הוקרה״ כולל ציר נוסף והוא תגובת המקבל, כלומר, כיצד המקבל חש כלפי ה״הכרה – הוקרה״ הזאת. מכאן נוצר תהליך בעל שני כיוונים: התינוק חש את תחושת ה״הכרה – הוקרה״ וגם מגיב לה, דבר המקנה לתינוק, את התחושה ״אני קיים — ואני הבורא של הנברא על ידי״ ( I Am The Author of My Acts ). מכאן מתחילה להיווצר הדדיות, התינוק חש את ה״הכרה –הוקרה״ ומשיג את היכולת להפעילה כלפי האחר — ״הכרה – הוקרה הדדית״ ( Mutual Recognition ). את ההדדיות הזו לא ניתן להשיג דרך משמעת, גם לא דרך הזדהות עם הכוח של האחר, אלא נדרש כאן קשר ( Contact ) עם האחר.

בסיכום, התינוק זקוק לאחר כדי שהאחר יכיר ויוקיר אותו, את פעולותיו, רגשותיו, כוונותיו, עצמאותו וקיומו. ההצהרה ״אני קיים״, ״ אני פועל״ מחכה לתגובה ״אתה קיים״, ״אתה פועל״. עמדת האם, הספוגה ״הכרה – הוקרה״, מהדהדת אצל התינוק וכך מתרחשת, בעת ובעונה אחת, הבניית העצמי והתייחסות אליו בד בבד עם הבניית האחר וההתייחסות אליו.

שׁתי פרספקטיביות — בנג׳מין משוה כאן בין מה שהיא מכנה שתי פרספקטיביות: הפרספקטיבה האינטראפסיכית ( Intrapsychic ), שהיא המגמה הקלאסית, והפרספקטיבה האינטרסובייקטיבית, שבנג׳מין מציעה. היא טוענת ששתי הפרספקטיביות הללו אינן נוגדות אלא משלימות אחת את השניה.

שתיהן מתייחסות הן לעולם הפנימי והן לעולם החיצוני של האדם אבל בצורות שונות. פרויד, אבי הפרספקטיבה הקלאסית, בהתמקדותו בעולם הפנימי, בחר להתייחס לעולם החיצוני לא כממשות אלא כאובייקטים שהפכו מנטליים, דבר שהוביל אותו להעביר את נקודת הכובד ל״לא מודע״. אצל פרויד העולם החיצוני בא לידי ביטוי כפי שהוא נבלע בעולם הפנימי. מכאן ההתייחסות לאדם כאל יחידה עצמית בעלת מבנה פנימי מורכב. הפרספקטיבה האינטרסובייקטיבית רואה גם היא את שני העולמות, הפנימי והחיצוני, אבל מתרכזת במפגש שבין שני העולמות הללו. היא מתמקדת באירוע ההתרחשות ביניהם, מנסה לבחון את מה שמתחולל ביניהם ואילו יכולות אנושיות באות לידי ביטוי ביניהם. הפרספקטיבה האינטרסובייקטיבית אינה מתעלמת מה״לבדיות״ ( Aloneness ) אבל רק כנקודה בקשת של יחסים בין – אישיים ולא כפי שגורסת הפרספקטיבה הקלאסית הרואה כאן מצב טבעי של האדם ( Natural State ).

הפרדוקס של ה״הכרה – הוקרה״- (Recognition ) — בנג׳מין מדגישה שמתקיים קונפליקט בין נתינת תוקף ל״אני״ לבין הצורך ב״אחר״. היא מזהה כאן תנועה לאורך הציר של ״הכרה – הוקרה״. פרדוקס זה העסיק את הפילוסופיה עוד לפני התגבשותה של הפסיכולוגיה המודרנית. בנג׳מין מתייחסת בהקשר זה להיגל ( Hegel ) אשר טען ששרשיו של הקונפליקט הזה נעוצים במאבק שבין תלות לעצמאות. היגל מתמקד בקוטב הקיצוני של שלילת התוקף ל״אני״, המצוי ביחסים שבין האדון לעבד. (בנג׳מין מקדישה פרק שלם בספרה הדן במערכת היחסים שבין האדון לעבד ומערבת כאן את היחסים שבין גברים לנשים, הנעים גם הם בין תלות לשליטה ומסתייגת מהתפישה הקלאסית.) ביחסי ״אדון – עבד״ בא לידי ביטוי קוטב קיצוני של חוסר הדדיות ב״הכרה – הוקרה״; העבד זוכה להכרה רק בזכות פעולותיו שהן בעלות משמעות לאדון בעוד שהאדון זוכה להן רק מעצם קיומו. הקוטב הקיצוני הזה בציר ״הכרה –הוקרה״ נראה כגירסה מוקדמת ואולי פחות מעודנת של ה״אני והלז״ במשנתו של בובר. (בובר למד פילוסופיה בוינה וקרוב לודאי שהכיר את התיאוריה של היגל).

בנג׳מין רואה את המצב של ״אדון – עבד״ כמתאים ומשקף את נקודת המוצא של הפרספקטיבה הקלאסית. ה״עצמי״ בשלב הראשון מתחיל במצב של אומניפוטנציה )הכל שייך לי ובכוחי( וברגע שהוא מחפש את האישור של האחר הוא מתחייב להתכחש לעצמו. הפרספקטיבה האינטרסובייקטיבית רואה כנקודת מוצא שלב אחר, שלב שמרגרת מהאלר ( Margaret Mahler ) מכנה חיזור ( Rapprochement ), שלב בו הפעוט גם מחזיק באם וגם פונה לעצמאות. זהו השלב בו חוגג הפעוט את הגרנדיוזיות שלו ובו בזמן חש את הויתור והפגיעות. המטפורה של הגוזל המתעופף מהקן וחוזר אליו מאפיינת את המצב הזה. מכאן, הפיתרון של הפרדוקס הזה הוא להכיר במתח שבין הקטבים. הכרת המתח הינה תחילתו של תהליך ה״הכרה –הוקרה״ הזה.

הפרספקטיבה האינטרסובייקטיבית לא יכולה לקבל את הרעיון של וויניקוט (שנמצא בהסכמה עם הפרספקטיבה הקלאסית) הגורס שהרס ( Destruction ) הוא אמצעי להפרדה בדרך לעצמאות, כלומר, כדי להשיג עצמאות האחר חייב לההרס כדי לחיות בחוץ. ההרס מחייב להפוך את האחר למנוכר, מחוץ לתהליך המנטלי של ה״אני״. דבר זה מביא לתחושה: ״אתה לא קיים בשבילי״. במונחים של ״אדון –עבד״, הופכים את האחר לעבד, כלומר, כדי שתהליך ההפרדה יושלם וה״אני״ יתקיים האחר חייב לההפך לעבד.
הפרספקטיבה האינטרסובייקטיבית מדגישה שהתחושה ״אני קיים״ היא תחושה רחבה שמחייבת לכלול את הידע שגם האחר קיים כמוני וזכאי ל״הכרה – הוקרה״ כמוני. הפרספקטיבה האיטרסובייקטיבית מדגישה שאין קיום ולא יכול להיות קיום ללא יחסים.

הפסיכואנליזה האינטרסובייקטיבית פוגשת את התיאוריה הממוקדת באדם

לא קל לבחון את המפגש הזה בגלל התחושה המקוממת של חוסר הוגנות. ג׳סיקה בנג׳מין, שהציגה בחזית התיאוריה שלה את ה״הכרה – הוקרה״, אינה מזכירה ולו במשפט אחד את רוג׳רס ואילו את קוהוט היא מצטטת מספר פעמים ומוקירה את תרומתו. רוג׳רס הוא הוא שהציג 40 שנה לפניה את מושגי המפתח של תורתו שהם ממש מילים נרדפות למושג ״הכרה –הוקרה הדדית״. רוג׳רס בהרצאה שנתן בכנס בשנת 1985 , הרצאה שניתן למצוא ברשת גם כיום, מדגיש שהגיע הזמן לעבור מהסודות של ה״לבדיות״ אל הסודות של ה״יחד״. ממש אותם הדברים שבנג׳מין כותבת כאשר היא מציגה את הפרספקטיבה האינטרסובייקטיבית כמשלימה את הפרספקטיבה הקלאסית. בנג׳מין מדגישה את העיקר בתורתה בהתמקדות ב״בין״, כלומר, בתהליך ההתרחשות שבין האובייקט לסובייקט. גם כאן קיימת התעלמות מרוג׳רס שהיה הראשון לאמץ את הפילוסופיה הדיאלוגית של מרטין בובר שעיקרה ה״בין״. אי אפשר להימנע מלראות את הדיאלוג המתרחש במפגש של ״אני ואתה״ כמצב שבו ״הכרה –הוקרה הדדית״ ( Mutual Recognition ) נמצא בשיאו. מצב בו ״אני קיים״ וגם ה״אחר קיים״ וזכאי ל״הכרה –הוקרה״ כמוני, כלשונה של הפרספקטיבה האינטרסובייקטיבית.

בסיום, אולי ניתן להניח, ברוח הרעיון של וויניקוט המתייחס להפרדה ( אותו הרעיון שבנג׳מין ראתה בו רעיון תמים ומקומם), שכאן רוגרס (הפסיכולוגיה הממוקדת באדם) הוא האובייקט (האחר) שצריך להרוס בכדי שה״אני״ (הפסיכואנליזה) תוכל להתקיים כ״אדון״ במרחב הפסיכולוגי של התרבות שלנו.